אבו מעיישס

חיוך רחב נמתח פתאום על פניו העגומים של השמאל. זיק של תקווה, אותו זיק ישן נושן שכל נהרות האיבה הפלשתינית לא הצליחו ולא יצליחו לכבותו, שוב ניצת בלבבו. כמו אשה תמה, המוכנה תמיד להעניק הזדמנות נוספת לבעלה האלים, הוא רואה במינוי אבו מאזן לראש-ממשלה הזדמנות פז לשיקום השלום.

חגי סגל , כ"ו בניסן תשס"ג

נפרד. חגי סגל
נפרד. חגי סגל
צילום: אלירן אהרון
חיוך רחב נמתח פתאום על פניו העגומים של השמאל. זיק של תקווה, אותו זיק ישן נושן שכל נהרות האיבה הפלשתינית לא הצליחו ולא יצליחו לכבותו, שוב ניצת בלבבו. כמו אשה תמה, המוכנה תמיד להעניק הזדמנות נוספת לבעלה האלים, הוא רואה במינוי אבו מאזן לראש-ממשלה הזדמנות פז לשיקום השלום. מפה לאוזן נלחשת בחדווה שמועת מתינותו של האיש. אבו מאזן, הו אבו מאזן.

"זה פתח לתקווה חדשה", מכריזים, ברצינות תהומית, דוברי השמאל. הערכות נלעגות דומות משמיעים גם פרנסי ליכוד בכירים, ובהם אריאל שרון, בן שיח ותיק של אבו מאזן. מבחינתו זוהי אמנם התלהבות טקטית בלבד, לצורך שיפור דימויו בעיני הגויים והשמאל, אבל היא משרה התלהבות אסטרטגית מסוכנת על דעת הקהל כאן.

המוני אזרחים תמימים, הלומי חרדת פיגועים, עוד עלולים לחשוב שאבו מאזן הוא באמת בשורה חדשה. ומה שיותר חמור: הם עלולים להיתפס שוב לאשליה נמהרת, עקובת דמים, כאילו מדינת ישראל מסוגלת בעיקרון להתפשר עם התנועה הלאומית הפלשתינית, וכאילו כל מה שצריך לעשות לצורך כך הוא למצוא את המנהיג המתאים בצד השני, לעקור התנחלויות, ושלום על ישראל.

לכן לא מיותר לציין שההבדל בין אבו מאזן לערפאת הוא קוסמטי. אין ביניהם חילוקי עדות מהותיים, ודאי לא פומביים, על תוכנית השלבים המפורסמת או על הגורל היהודי. כבר שנים רבות הם הולכים יד ביד, יושב ראש וסגנו. לפני שאנחנו מברכים שהחיינו על אפשרות חילופי התפקידים ביניהם, כדאי לשאול את עצמנו אם גם האמריקנים היו מוותרים על תקיפת עיראק אילו פינה סאדאם חוסיין, ברגע האחרון, את מקומו לטארק עזיז.

באתר האינטרנט של צה"ל עדיין אפשר למצוא תרגום ראיון טרי שהעניק אותו צדיק פלשתיני תורן לעיתון ערבי בלונדון, ובו הבהיר שתמיכתו בהפסקת אש אינה תמיכה גורפת. הוא בעד המשך הלחימה במתנחלים "בכל האמצעים". כלומר, גם בעד מעשי טבח מזוויעים בנוסח אלה שהתרחשו בקרית-ארבע, איתמר, כרמי צור ואלון-מורה. הסתייגותו מפיגועים בצד המערבי של הקו הירוק, הסתייגות שעוררה התרגשות גדולה בקהילת הפרשנים כאן, נובעת משיקולים מבצעיים. לדבריו, פשוט הוכח ש"המאבק המזוין דורש תנאים ויכולות אשר אינם נמצאים בפלשתין". אז מה כבר ההבדל העקרוני בינו לבין ערפאת?

אלה שבכל זאת מתלהבים מגינוניו המתונים, משיחות הנפש שלו עם שרון בחוות השקמים, החמיצו את הלקח העיקרי מכל מה שקרה כאן מאז קיץ 2000. הם הגיעו סוף סוף למסקנה שערפאת איש רע, אך עדיין לא מבינים שהבעיה אינה ערפאת כזה או אחר אלא האויבות הפלשתינית המתמדת כלפי ישראל. לעולם לא ישרור דו קיום בין שאיפותיה ארוכות הטווח של חבורת המוקטעה לבין צורכי הקיום שלנו.

אחריתו המרה של תהליך אוסלו הוכיחה שמתחת לאצטלת הפייסנות הזמנית של מנהיגי פלשתין יש חגורת נפץ נצחית. הם מסוגלים לחתום איתנו על הסדרי ביניים, להתנזר לפעמים מפיגועים, לחייך לנו אפילו, אבל אף פעם לא להשלים באמת עם נוכחותנו פה. ברגע שיאזל מלאי ויתורינו הם שוב יצעקו אללה אכבר ויתפוצצו בתוכנו.



חגי סגל הוא העורך הראשי של חדשות הרדיו בערוץ 7.