ימי המצרים בלי מצרים

הרב ישי אביעזר , כ"ח בתמוז תשע"ה

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

צום הרביעי שחל השנה בשבת, נדחה מפניה לשמונה עשר בתמוז. צום החמישי, שגם הוא יחול בשבת, יידחה מפניה לעשרה באב.

הרי שמצרי הזמן של שלושת השבועות, התחילו בשבת ויסתיימו בשבת. קדושת השבת היא על מצרית. כך לומד ר' יוחנן (שבת קיח): "כל המענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים".

הוא גם מוכיח את דבריו מהכתוב בישעיהו (נח): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג. .. וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". מתברר מדבריו, ש'נחלת יעקב' היא ארץ ישראל. נמצא ששכרה של מצוות השבת הוא ירושת ארץ ישראל.

יתרה מזאת. מה ראה הנביא לזכות את מענג השבת בנחלת יעקב ולא בנחלת אברהם ויצחק? מלמד ר' יוחנן, שלאברהם ויצחק הובטחה ארץ ישראל במצרים גבוליים חלקיים. באברהם הוא אומר, "לאורכה ולרוחבה", וביצחק הוא אומר "את כל הארצות האל" ותו לא. ליעקב לעומתם, הובטחה ארץ ישראל בפריצה לכל רוחות השמים: "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה". לפיכך שכרה של השבת שאינה גבולית, בנחלה בלתי גבולית.

לבין המצרים יש שתי בחינות: מצר במשמעות גבול, ומצר במשמעות צרה ומצור. ימי בין המצרים תחילתם במצור על ירושלים שבו הובקעה החומה בשבעה עשר בתמוז, וסופם בחורבן המקדש, חורבן הארץ וחורבן העם. מצרי הארץ וגבולותיה, משורטטים בפרשת השבוע, ונקראים לעולם בימי בין המצרים.

כשהאריה של חודש אב מתקדם לעברנו, אפשר כבר לשמוע את השאגה הגדולה שעליה אומרת הגמרא (ברכות ג): "שלוש משמרות הווי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר: אוי לבנים שבעוונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם".

שאגת האריה הפכה בדורנו לשאגה ישראלית ירושלמית. החורבן היה לבניין, האריה השואג נקבע באבן תל חי. תל החיים הזה, מסמל את המהפך מגלותיות לישראליות, מבריחה להתחברות, מתלישות לצמיחה. מי שמצליח לשמוע את השאגה, מבין ששאגת האריה השתנתה עתה שואג האריה כעל נווהו ואומר, זכות היא לבנים שנעקרו מבין האומות ושבו אל האריה המתנפנף על הדגל הירושלמי לעיני העמים.

נביא הגויים ידע לנבא שני משלים הקשורים זה בזה על האריה והלביא: "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא", ו"כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו". הקוסם מארץ פתור מכריז באוזני המלך והשרים, נציגי אומות העולם: 'חשבתם שלעד ירבץ הארי בגלות? טעיתם. הוא יתרומם ויתנשא מרבצו ויתחיל להתקדם לארץ האריאל '.

יתרה מזאת: "לא ישכב עד אם יאכל טרף ודם חללים ישתה". חזרתו לארצו תטרוף את כל העומד בדרכו ומתנכל לו. רק כשהוא יגיע לארץ האריאל, הוא יחזור לכרוע ולשכב. גור אריה יהודה המתנער מחרפת הגלות ושב לארץ ישראל, מתכונן לרבוץ עליה, ואין מי שיקימנו. הוא שב אל נחלת אבותיו ושואג על זכות הבנים שחוזרים אל שולחן אביהם.

ימי המצרים יכולים להיקרא על שם מצרי ארץ ישראל. התיקון למצרי הארץ יבוא ממצרי הזמן. בכיית החינם של דור המדבר על הארץ, סובבת בכל דור סביב החולשות של העם בקשר שלו לארצו. את מצרי הארץ יש לחזק ולהעמיד לשמור ולהגן, כדי לא לאבד אותם, וכדי לא למסור אותם לידיים זרות.

האבלות הלאומית על החורבן, אינה רק כדי לזכור את מה שאירע כי אם להסיק מסקנות לעתיד. איך מחסנים את ארץ ישראל, ואיך מתחזקים בתודעת הארץ. אלפי שנות גלות על חולשות הארץ, יצרו כוחות נפש אדירים של דבקות באדמת ארץ ישראל, ומסירות נפש על הגנתה. האריה השב למולדתו, לא מתנער מרבצו כדי לקצץ את מצרי הארץ. מצרי גבולות הארץ בפרשתנו, הם מצרים של חיים המתחזקים בארץ ישראל, ומחסנים את העם היושב עליה.

"הוֹי אֲרִיאֵל אֲרִיאֵל קִרְיַת חָנָה דָוִד" אומר הנביא ישעיהו (כט). בית המקדש דומה לאריה שהיה צר מאחוריו ורחב מלפניו (רש"י ומפרשים שם על פי הגמרא). המזבח בתוך המקדש נקרא גם הוא אריאל, משום שהאש היורדת מהשמים רבוצה עליו כאריה (שם). הרי שחודש אב במזל אריה, מסמל את האריה האלוקי, את האריה המקדשי, את האריה המזבחי, את האריה העירוני ואת האריה הישראלי.

היונה שנהמה בחורבה הירושלמית אותה שמע ר' יוסי (ברכות שם), הצטרפה לדווי הקינה של האריה המקונן על החורבן והגלות. אך היונים החגות מעל הכותל המערבי, הומות בשמחת התשובה הישראלית לעיר האריאל. הן שומעות את השאגה הגדולה שהייתה לתרועת ניצחון, על הארץ שהולכת ונבנית ומכינה את עצמה להופעה הגדולה בראש ההרים.

השבתות הפותחות וחותמות את ימי המצרים, מורות על פריצת הגבולות של ארץ ישראל ימה וקדמה וצפונה ונגבה. מן המצר קראנו י-ה, מתוך ימי המצרים אנו קוראים ומתחזקים בשם ה'. עננו במרחב י-ה, בהרחבה הגדולה של על גבוליות ארצישראלית, שתלך ותתרחב ותתפתח לגילוי מלכות שמים בירושלים.