הדרך לבער את הרוע

לא, אל דאגה, איננו מגישים את הלחי השניה בהכנעה, אנו נלחמים ברע ושונאים אותו, אולם באותה עת מאמינים כי אפשר לשנותו.

הרב שלמה וילק , כ"ח בתמוז תשע"ה

הרב שלמה וילק
הרב שלמה וילק
יח"צ

חז"ל מלמדים אותנו כי בשעה שברא הקב"ה את העולם, רצה לבוראו במידת הדין. אכן, רק למידת הדין אפשר לצפות מאלקי אמת, מן הכל יכול שמבקש רק שלמות. אלא שצפה הקב"ה בהיסטוריה וראה כי העולם לא יכול להתקיים במידת הדין, משום שהנברא לעולם לא יהיה שלם כמו אלקיו, ולכן בראו במידת הרחמים.

האם מידת הרחמים היא שקר? האם הקב"ה החליט לוותר על החוק ועל הענישה ובחר להעלים עין ולוותר? כנראה שלא, שהרי על בשרנו למדנו כי יש מחיר לחטאים, ובסופו של דבר אלקי ישראל ממשיך להיות גם אל נקמות, לא רק רב חסד.

השינוי לא היה שינוי אסטרטגי, רק שינוי טקטי. במקום שמידת הדין תשיג את מבוקשה ע"י כח האש והחרב, היא משיגה את מבוקשה ע"י החסד. הלא כך אמר החכם מכל אדם: 'אם רעב שונאך, האכילהו לחם, ואם צמא, השקהו מים. כי גחלים אתה חותה על-ראשו' (משלי כה). או כמו שכתב החזו"א, שנים רבות אחר כך, 'אין הדין נוהג בשעה שאין בו תיקון ועלינו להחזירם (את הכופרים) בעבותות אהבה, להעמידם בקרן אורה במה שידינו מגעת' (הלכות שחיטה ב טז). אם רוצים לנצח את הרע, קבע הקב"ה, לא פועלים במדת הדין אלא במידת הרחמים.

לא, אל דאגה, איננו מגישים את הלחי השניה בהכנעה, אנו נלחמים ברע ושונאים אותו, אולם באותה עת מאמינים כי אפשר לשנותו. כמו הקב"ה, גם אנו מבינים כי את הרע אפשר לנצח בקרב ע"י הפעלת כח, אולם במלחמה הוא ינוצח רק ע"י הטבתו. וכשזכינו כיום לנצח בקרבות, אנו חייבים לחשוב גם על הניצחון במלחמה.

בפרשת השבוע דורשת הפרשה: וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת-כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם, אֵת כָּל-מַשְׂכִּיֹּתָם; וְאֵת כָּל-צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ, וְאֵת כָּל-בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ' (במדבר לג), וזו כמובן מידת הדין. מאות שנים אחר כך התברר כי במקום לנצח את האלילות נכנענו לה וגלינו מעל אדמתנו. הקב"ה שלח אותנו לגלות, והגלות מביאה איתה גילויים חדשים.

השפענו על העולם בלי כח, שנאנו את הרע וסירבנו להיכנע לו, אבדנו הרבה ממשכיות עולם, והרבה במות הושמדו, והאלילים מתמעטים והולכים, דווקא ע"י חינוך ודוגמא אישית, ואיפוק ועוצמה רוחנית. הבנו לבסוף כיצד נדמים לקב"ה, מבקשים את מידת הדין ופועלים דווקא מתוך רחמים.

לפני כמה ימים נשרפה כנסיה בצפון הארץ. לא נמצאו אשמים עדיין, ובמצב העניינים במזרח התיכון יש הרבה חשודים מיידיים, למרות שהאצבע מופנית כלפינו. לא משנה מיהם האשמים, יהודים או אחרים, זו לא הדרך לשנות את העולם. איני סובלן כלפי הכנסיה, וודאי איני שותף לדמעות התנין שהזילו אלו שרצחו אותנו מאות בשנים בזוועות נוראיות.

אולם אלו ששרפו כנסיה נתנו לרוע לנצח, והפכו להיות כל מה שנלחמנו בו לאורך השנים. הכנסיה למדה מאיתנו מהו איפוק ומהם רחמים, ואילו במדינת ישראל היו ששכחו את מה שלימדה אותנו ההיסטוריה – הקב"ה צדק. האלילים כרות יכרתון, אל דאגה, אולם לא בעזרת חומרי בעירה ותרסיס צבע, זה דווקא מחזק את האלילים והופך אותנו לטיפשים. במקום חומרי בעירה אנו מבערים את הבערות, ובמקום תרסיס צבע אנו כותבים מילים על לוחות בכיתות הלימודים.