אמרנו "לא" למלחמת אחים

מאז האסון הפרטי שלי עמדו בפניי שתי ברירות: האחת ליפול לייאוש והאחרת לבחור בדרך אמונה

דוד חטואל , כ"ט בתמוז תשע"ה

חטואל
חטואל
צילום: יח"צ

זכיתי להקים את ביתי עם טלי הי"ד במושב קטיף ולגדל שם את ארבע בנותינו המקסימות .

חיינו חיים פשוטים , מלאי אמונה בצדקת דרכנו ובשליחות שבחרנו לחיינו. העתיד נראה ורוד למרות הקשיים — אינתיפאדה, פצמ"רים, קסאמים. גילינו אז את כוחה המדהים של הקהילה , כוח שימשיך וילווה אותי בסיפור חיי הפרטי ובסיפור קהילתנו הכללי.

מסיבות שאינן ברורות עד היום החליטה הממשלה בראשות אריאל שרון להניף את חרב הגירוש על יישובי חבל קטיף וצפון השומרון. יצאנו למאבק על דעת הקהל, המשכנו להאמין ולבנות בתקווה שהיושר וההיגיון ינצחו ושהערבות ההדדית היהודית תתגלה באמיתותה. כחלק מהמאבק על התודעה יצאה אשתי טלי בי"א באייר תשס"ד, כשהיא בחודש התשיעי להריונה, עם ארבע בנותינו — הילה בת ה־11, הדר בת ה־9, רוני בת ה־7 ומירב בת השנתיים הי"ד — לשכנע מצביעים במשאל מתפקדי הליכוד.

על אם הדרך ארבו בשולי הכביש שני מחבלים שיצאו מאזור חאן־יונס. כאשר הרכב של טלי והבנות חלף על פניהם הם פתחו בירי. לאחר שהרכב הידרדר אל שולי הכביש, עטו המחבלים על הרכב וירו מטווח אפס על טלי וארבע בנותינו.

נותרתי לבדי, שבור ומיותם מאישה שאהבתי ומבנות שמילאו את חיי בכל הטוב שהקב"ה יכול לתת. בתקופת השבעה וגם לאחריה הרגשתי איך עם ישראל כולו איתי, מחזק, מתפלל ומייחל להרבה כוחות. תחושת היחד הזו ליוותה גם את המאבק בתוכנית ההתנתקות. חשנו שרבים איתנו, בעצרות, בתפילות, ב"שרשרת", אך מנגד השיח התקשורתי דירדר את האווירה לפלגנות ולקיטוב. שאלנו את עצמנו כיצד ננהג ביום שבו יבואו ויגרשו אותנו מביתנו. האם ניאבק בכוח או נזכור שאחדות עם ישראל היא מעל כל זה.

בחודש אב, שנה לאחר הרצח הנורא של משפחתי, גורשו כל תושבי חבל קטיף מבתיהם והפכו לפליטים, גולים חסרי בית, מחוסרי פרנסה, מפוזרים בכל רחבי המדינה.

מאז האסון הפרטי שלי עמדו בפניי שתי ברירות: האחת ליפול לייאוש והאחרת לבחור בדרך אמונה. תוך התמודדות יומיומית עם האובדן הקשה מנשוא החלטתי לקום מתוך ההפיכה ולא ליפול לייאוש. בחסדי ה' זכיתי להתחתן בשנית עם לימור, ויש לנו כיום ארבעה ילדים מתוקים. בחרנו לחיות את חיינו יחד עם קהילת קטיף, קהילה שבוחרת בהקמת יישוב חדש בחבל ארץ מתפתח.

אמרנו "לא" למלחמת אחים, אמרנו "כן" לחיים, גם באופן אישי, גם באופן קהילתי. יצאנו משם נושאים את ספרי התורה בידינו ואת משא האחווה בליבנו הפצוע והשותק. בחרנו לא לסגת, לא להתייאש. לקחנו על עצמנו משימת התיישבות חדשה, שוב אנו שליחים של מדינת ישראל וחזון תחייתה בחזית הנגב.

"שובה ה' את שביתנו כאפיקים בנגב". אנו גאים בבחירה זו ומתחייבים לתת כתף לתחייתה ולחיזוקה של מדינת ישראל ללא תנאי. עם ישראל חי.

מתוך "ידיעות אחרונות"