הכרת תודה

מי שיודע לומר תודה, ויש בו מידת הכרת הטוב, מי שיודע להודות, הוא מי שזוכה לשכינה, לאיכות אלוקית, ולחיים של רגישות וצמיחה.

הרב ד"ר אברהם ליפשיץ , כ"ט בתמוז תשע"ה

בפרשת השבוע, אנחנו פוגשים את חשיבותה של מידת הכרת הטוב.

ה' מצווה את משה לנקום במדין ולהילחם בהם: "וידבר ה' אל משה לאמר. נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים..." והנה בפועל, למרות שמשה צווה(!!!) הוא שולח את פנחס במקומו?! הכיצד? וכך חז"ל תמהים: "אמר הקב"ה למשה: " נקום"- אתה בעצמך, והוא משלח אחרים?" עונה המדרש:" אלא- מפני שנתגדל בארץ מדין, אמר, אינו בדין, שאני מיצר למי שעשה בי טובה" ( במדבר רבה, כ"ב). הרחיב על כך הרב אביגדור נבנצאל - משום שמדין שימשה למשה מקלט כשנמלט ממצרים, מבין מדעתו, שמצוות ה' אינה יכולה להיות כרוכה בכפיות טובה. חושיו האלוקיים מלאים הרגשה זו. וכך, מבלי לשאול אפילו, הוא מוסר את ביצוע המצווה לפנחס בן אלעזר. משה רבנו הטמיע בתוכו את מידת הכרת הטוב עד שהוא אינו יכול שלא להכיר טובה אפילו למדיינים הצוררים.

הרב שג"ר, באחד משיעוריו על ליקטי מוהר"ן לימד את משמעות המילה תודה ביחס לאלוקים. בין היתר הוא כתב-

"אני חש תודה לאלוקים על קיומי, אך מה בעצם הדבר העיקרי העולה ממשפט תודה מעין זה? הרי אלוקים אינו זקוק לתודה שלי. כדברי אליהוא לאיוב: "אם צדקת מה תתן לו, או מה מידך יקח"? ( איוב ל"ה) מה אם כן רוצה אלוקים מבני אדם? התשובה היא שהוא רוצה שאנחנו נחוש תודה. ההודיה לא נועדה לתת משהו לאלוקים. ההודיה נועדה לנו, מפני שהיא יוצרת סוג של איכות נפשית, לנו כבני אדם, היודעים להכיר במעשה בוראם. הכרת תודה מאפשרת לחיות את החיים ברגישות אחרת. מעמדה של שלום והשלמה עם כל המתרחש בהם. הבנה זו היא האופן שבו אלוקים נוכח בעולמנו, ברגשותינו, במידות שלנו, האור האלוקי האיכות האלוקית, ממלאים את העולם ותוך כדי כך משנים אותו".

הדברים של הרב שג"ר, מתאימים למי שאומר תודה לחברו, לתלמידו ולילדיו. הכרת תודה מאפשרת לחיות את החיים ברגישות אחרת. אדם מודע לכך שיש חבר שנמצא לידו. שיש השפעה בין אנשים, שיש חיבור בין נפשות. אמירת תודה מנכיחה את חברי בחיי, מחזקת את הקשר בין אדם לזולתו, והאור האלוקי ממלא את הנפשות והעולם כולו.

המשוררת שימבורסקה, (ויסלבה שימבורסקה, מתוך מבחר שירים: רגע, עמ' 25). כתבה שיר פשוט ועמוק על המילה הכול:

הכול

הַכּל-

מִלָּה מִתְנַַשֵּׂאת, נְפוּחָה מִיָּהֳרָה.

מִן הָרָאוּי שֶׁתִּכָּתֵב בְּמֵרְכָאוֹת כְּפוּלוׂת.

מַעֲמִידָה פָּנִים שֶׁאֵין הִיא מַחְסִירָה דָּבָר.

שֶׁהִיא מְכַנֶּסֶת, מַקִּיפָה, מְכִילָה, אוֹצֶרֶת בְּתוֹכָהּ.

בְּעוֹד שֶׁאֵין הִיא אֶלָּא

רְסִיס מִן הַסְּעָרָה.

אולי גם ניתן להתייחס כך למילה תודה... זו מילה שמעמידה פנים שאין היא מחסירה דבר... שהיא מקיפה, מכילה, אוצרת בתוכה...

אבל כשאדם מרגיש הכרת הטוב למי שנתן לו, השקיע בו, הטביע בו חותם, הוא חש שזו מילה קטנה, שהיא בסך הכול "רסיס מן הסערה"... ולא מצליחה לבטא את שהלב מרגיש...

זלדה, בספר "ציפור אחוזת קסם", כתבה דברים נפלאים תחת הכותרת "השמחה":

"פעמים אני חושבת שהמחנך הנפלא ביותר הוא השמש... ללא רוגז וקוצר רוח, מבלי להידבק בצער ובייסורים שמסביב, הוא מאיר, מאיר ומחמם את הכל.

לו היו בי הרבה אהבה, סבלנות וחום!

... לו יכולתי ללמד אותן את השמחה שיש במראה אדם חי, את האושר שיש אפילו בצורה פרימיטיבית של אבן, היה קצת אור נזרק בלבן. לו היה אפשר לבאר להן את קסם גוף האדם מראשו ועד רגליו – שעוצב בכוח וברוך כזה, את יקר העיניים המאירות אפילו במעמקי מרתף חשוך, מתועב, שאין בו גרגיר שמים, הייתה השמחה מצילה מן העינויים שמסביב, מן האכזריות שמקיצה גם בנו מתוך עצבות רעה".

זלדה המדהימה, אומרת כולה תודה. המבט צריך להיות תמיד כמו השמש. עם אור גדול, כשהיא מחממת את כל הסובב וכל היש.

מי שיודע לומר תודה, ויש בו מידת הכרת הטוב, הוא חש תודה לדומם לטבע ולנוף, לאבן ולים. מי שיודע להודות, הוא מי שזוכה לשכינה, לאיכות אלוקית, ולחיים של רגישות וצמיחה.