המקדש שחרב בדורנו

הרב ישי אביעזר , ד' באב תשע"ה

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

ר' אליעזר מטיל עלינו את האחריות לחורבן בית המקדש. הוא מטיח בנו בצורה נחרצת ש"כל דור שאינו נבנה [בית המקדש] בימיו, מעלים עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא דף ה,א). רוצה לומר, שניתנה בידינו האפשרות לתקן את הגורמים שהביאו לחורבן, ומשלא עשינו זאת הרי גם אנו שותפים לעבירה. מוטלת עלינו אחריות עכשווית לתיקון ולבניין.

אם לאחוז בשיפולי גלימתו, הרי שחורבן המקדש הוא חורבן הארץ וחורבן העם. מרכז השכינה בירושלים ניטל, ועמו ניטלה גם הארץ והעם יצא לגלות. לא יכול להיות מקדש בלי עם, כמו שלא יכול להיות מקדש בלי ארץ. בניין הארץ ובניין העם, הכרחיים לבניין המקדש. אי אפשר לבנות מקדש אם העם לא נמצא בארץ ישראל. לכן כל עוד נמשכת הגלות הלאומית, גם המקדש נותר בחורבנו.

דבריו הנחרצים של ר' אליעזר, נכונים היו לכל הדורות עד דורנו אנו. בדורנו 'אוי נא לנו כי הושברנו', אירע חורבן לאומי נוסף שלא היה כמוהו מאז חורבן בית המקדש. השמדה טוטאלית של שישה מליון מעמנו, שהפכו לאפר בכבשני אירופה, הם חורבן המקדש בפועל. בית המקדש חרב בדורנו ולמול עינינו. בלי עם אין מקדש, ובלי עם לא יכולה להיות ארץ. הקינות הקשות על חורבן הבית של עצים ואבנים, הפכו ליללה עולמית על העם המושמד.

הנביא יחזקאל (לז), במשא האחדות של העם, מנבא בדבר ה': "ונתתי מקדשי בתוכם לעולם". דבריו מתפרשים על בניין המקדש, שייבנה על יסודות של אחדות וחיבור בין הכוחות בישראל. אך באותה נבואה הוא מוסיף גם את העניין של המשכן: "והיה משכני עליהם". הרי שהוא נוטל את המשכן ואת המקדש, ומבאר כיצד יהיו הם הבניין העתידי הישראלי. המקדש בתוכם והמשכן עליהם.

מתברר שדבריו אינם מוסבים על הבניין הבנוי דווקא, כי אם על הקדושה והשכינה. משכן מלמעלה עניינו שכינה אלוקית, ומקדש מלמטה עניינו התקדשות רוחנית של העם בארצו. כך הבין המלבי"ם בפרשו את הכתובים: 'שיהיה שני הדברים, המקדש בתווך ושכינת ה' עליהם, עד שהם בפני עצמם לא יצטרכו לקדושת המקדש, שהם בעצמם יהיו הבדים והארון והקודש והמקדש. שישכון ה' עליהם בקודש, והמקדש יהיה בתווך בין נחלת השבטים'.

נמצאנו למדים מדבריו, שהנביא מורה על המקדש הישראלי שהוא העם בעצמו. קדושת ה' ושכינתו, במקדש ובמשכן, הוא העם בירושלים שהם ארון הברית והם קודש הקודשים. הקדושה העליונה מתגלית לעיני העמים, על ידי הקדושה התחתונה של ישראל השוכנים בארצם. חוזר הנביא ומדגיש פעם נוספת: "וידעו הגויים כי אני ה' מקדש את ישראל בהיות מקדשי בתוכם לעולם".

ההבנה הזאת מלמדת, שגם כשהעם יוצא לגלות, מקדשי בתוכם. השכינה יוצאת לגלות יחד עם העם. ייסורי השכינה והקדושה האלוקיים, מלווים את ייסורי האומה בכל כנפות הארץ. ועל אחת כמה וכמה, כשהעם שב לארצו ויושב על אדמתו, שהקדושה נמצאת בתוכם, והשכינה חופפת עליהם. על אף שבניין המקדש בפועל, תלוי בהשקט ובטח ללא מלחמות וללא מאבקים עם האויבים, כפי שנאמר לדוד המלך בצורה חד משמעית, אף על פי כן, בניין המקדש מתחיל עם הקדושה האלוקית על העם והשכינה היורדת עליו מלמעלה.

גילוי שם שמים לעיני אומות העולם, יכול להיות רק כשהעם יושב על אדמתו. גלות והשמדה לא זו בלבד שאינן גילוי שם ה', עוד מבטאים הם את דבר האומות האומרות: "עם ה' אלה ומארצו יצאו" (שם לו). הן מצדיקות את התנהגותן על ידי ההשפלה של עם ישראל, באומרן אילו היו הם בני א-ל חי, לא היה אלוהיהם משליך אותם ומפקיר אותם לרצח ולהרג לבז ולמשיסה .

חורבן המקדש הישראלי בדורנו, של שואה קטסטרופלית, הטיל על כל אחד מששת המיליונים היושבים היום בארץ, להיות נר נשמה חי לאחיו מששת המיליונים שהפכו לאפר. תפקידו הוא לשים פאר תחת אפר כמאמר הנביא ישעיהו (סא). הנביא מזהה את תפקידו להיות מבשר ענווים, לחבוש שבורי לב, לקרוא דרור לשבויים ולפתח אסורים ממאסרם. אך בעיקר "לָשׂוּם לַאֲבֵלֵי צִיּוֹן לָתֵת לָהֶם פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר".

'פאר תחת אפר' אינו פאר מתחת לאפר, כי אם פאר במקום אפר. ר' שלמה הלוי אלקבץ מתרגם בשירו את דבריו של הנביא: 'התנערי מעפר קומי לבשי בגדי תפארתך עמי'. החליפי את האפר בפאר, את האבל בששון ואת הרוח הכהה במעטה תהילה. למילים הגבוהות האלה יש תרגום מעשי. לעם השב לארצו ייקרא "מטע ה' ", שתפקידו יהיה לבנות את החורבות, להפריח את השממה ולחדש את הערים מיני קדם.

את המקדש הזה עלינו לבנות. את הבניין הזה עלינו לקומם. שבנו אל הארץ כדי לגלות לעיני העמים את כבוד ה'. התקדשנו בארץ ישראל וגילינו את השכינה ששבה לציון, כדי שכל העמים יכירו וידעו "כי לה' המלוכה ומושל בגויים".

מפשילים את השרוולים לבניין הארץ, מעלים את כסא ה' לירושלים, מתנערים מעפר ומחליפים אפר בפאר, נושאים לשמים כפיים, שופכים לב כמים: " עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ, ומסיימים בתקוות הדורות: " הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם".