סעודת שלמה בשעתו ​

כשם ששלמה המשיך לשמור על גינוני המלכות בעודו מולך על מקלו, כך גם ישראל צריכים לדעת כי אף בהיותם בארץ אויביהם, עדיין הם בבחינת 'בני בכורי ישראל'.

הרב אברהם צבי גאופטמן , ח' באב תשע"ה

הרב אברהם צבי גאופטמן
הרב אברהם צבי גאופטמן
צילום: יח"צ

מהגמרא בעירובין (מא ע"א) אנו למדים כי: "אף על פי שאם חל ערב תשעה באב בחול לא יאכל שני תבשילין ולא יאכל בשר ולא ישתה יין, אם חל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו".

עלינו לברר מפני מה בחרו לדמות בגמרא את האכילה בערב תשעה באב שחל בשבת דווקא לסעודת שלמה המלך, שהרי אפשר לומר בפשטות שכאשר ערב תשעה באב חל בשבת, אין הגבלה על כמות המאכלים ועל איכותם. עוד יש להבין מה פשר המילה 'בשעתו', ומדוע לא נכתב בגמרא שיכול להעלות על שולחנו אפילו כסעודת שלמה, ותו לא.

ורש"י (שם) פירש "בשעתו – שהיתה שעתו עומדת לו במלכותו, דמלך והדיוט היה". כלומר כסעודת שלמה בימים שמלך בהם בירושלים, ולא כסעודותיו בימים שנאלץ לעזוב את מלכותו ולהיות נע ונד.

וקשה, היאך היה עולה בדעתנו לומר שכוונת הגמרא היא לימים שהייתה מנת חלקו של שלמה לחם צר ומים, ואולי קערה נוספת של גריסים, שהרי סעודה כזאת אפשר לאכול בכל ערב תשעה באב, גם כאשר אינו חל בשבת?

ומצאתי בספר פני מנחם לאדמו"ר מגור זצ"ל (פרשת דברים תשנ"ב) שיישב את הדברים באופן נפלא: "שבשעה שנשא שלמה את בת פרעה נבנה כרך גדול של רומי (ביום חנוכת בית המקדש). שלמה בנה את בית המקדש ומיד נבראו המחריבים של הבית. שלמה המלך ע"ה בעת בנין ביהמ"ק ידע שעתיד להיחרב ובהיותו מלך ידע שעתיד להיות הדיוט, ועם כל זה כל זמן שהיה מלך התנהג בכל גינוני המלכות בסעודת שלמה. וזאת כוונת הגמרא כסעודת שלמה בשעתו, שהגם שיודעים שלמחר תהיה אבילות, אף על פי כן בשבת עצמה אין נוהגת אבילות, שבת היא שלום בכל העולמות...".

באמת צריך להבין כיצד אפשר לחגוג את חנוכת בית המקדש ברוב פאר והדר בשעה שידוע שנבנה כרך גדול של רומי וישראל עתידים לגלות מעל אדמתם, וכן כיצד ייתכן ששלמה המלך לא הושפע בשעתו מכך שיבוא זמן שיורחק מכיסאו בירושלים.

ונראה לבאר על פי דברי הגמרא בסנהדרין (כ ע"ב) שבסוף (כשהשליכו אשמדאי מכיסאו ונאלץ לעזוב את כיסא מלכותו ולנדוד בדרכים) מלך שלמה על מקלו. ולכאורה מה שייך למלוך על מקלו, ואמר על כך הגר"ח שמואלביץ זצ"ל בשיחותיו כי אף לאחר הנפילה שהייתה אצלו, ולא נותר לו דבר אלא מקלו, החזיק במידת ה'מלכות' בעצמו אף בעוניו אשר הוא שם, והיא שעמדה לו לשוב אל כיסאו ואל מעמדו הרם כאשר מלפנים.

כלומר גם כשירד האדם מרום מעלתו, שומה עליו לשמור על מעמדו בעיני עצמו, ואל לו ליפול לתהומות הייאוש. לכן גם כשלא נותר בידי שלמה דבר כי אם מקלו, המשיך להיות מלך אף שהיה מלך רק ביחס למקלו.

מכאן נוכל ללמוד לענייננו, שגם כאשר גלו בנים משולחן אביהם עליהם לזכור כי עדיין בניו של מלך הם, ולכל מקום שגלו – גלתה שכינה עמהם. וכשם ששלמה המשיך לשמור על גינוני המלכות בעודו מולך על מקלו, כך גם ישראל צריכים לדעת כי אף בהיותם בארץ אויביהם, עדיין הם בבחינת 'בני בכורי ישראל'.

בפרשה השנייה של קריאת שמע כתוב: "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה... ושמתם את דברי אלה על לבבכם וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם" (דברים יא, יז), ופירש רש"י: "אף לאחר שתגלו היו מצוינים במצות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ) הציבי לך ציונים". התפילין הם הכתר של עם ישראל, שמתוכם ניכר על היהודי כי שם ה' נקרא עליו. גם בגלותו, כאשר מקל הנדודים בידו, עליו לאחוז במידת המלכות כיאה לבן מלך. ומתוך כך כשיחזור לטרקלין של אביו, גינוני המלכות לא יהיו זרים לו.

הבנה זאת של שלמה המלך בשעתו, שגם אם הוא עתיד לרדת מכיסאו לא יתבטל ממנו שם מלך, כמו ההכרה שגם כאשר ייחרב הבית לא יינתק הקשר בין מלכו של עולם לבניו, היא הנותנת את הכוחות לשמוח בסעודת שלמה ובחנוכת בית המקדש, העתיד להיחרב.

אורה הבהיר של השבת חושף ומאיר לנגד עינינו את החיבור הנצחי בכל מצב בין הקב"ה לכנסת ישראל, ומתוכה יש לנו היכולת לסעוד גם בערב התענית כסעודת שלמה בשעתו. אנו מבינים כי גם אם מחר נאלץ להתענות, אין בכך כדי לגרוע מסעודת היום.

יהי רצון שמתוך הכמיהה לגאולה נזכה בקרוב לבניין אריאל במהרה בימינו, אמן.