יש חיים אחרי המערב

ישראל איננה מוכנה להודות, וקודם כל בפני עצמה, שהסתיים עידן בתולדותיה. זעקות השבר הבכייניות נוכח הסכם הגרעין צריכות להתחלף במהירות בזקיפות קומה

מרדכי קרפל , ח' באב תשע"ה

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

את התגובה הישראלית להסכם הגרעין של המערב עם אירן אפשר לסכם גם כך – בכיינות.

ישראל איננה מוכנה להודות, וקודם כל בפני עצמה, שהסתיים עידן בתולדותיה. המסקנה הראשונה שיש להסיק מהסכם הגרעין היא שהמערב בכלל וארה"ב בפרט בחרו בחירה אסטרטגית – אירן ולא ישראל, ולו גם במחיר הפקרתה.

אחד מיסודות מדיניות החוץ שעיצב בן גוריון עם הקמת המדינה היה כלל הברזל של מחויבותה של ישראל להשעין את קיומה על ברית מדינית-אסטרטגית עם מעצמה אחת לפחות. בן גוריון בחר בארה"ב, אם כי גם אפשרות לברית חילופית עם העולם הסובייטי עמדה אז על הפרק. היום נראים הדברים שיש לשנות את כלל הברזל הבן-גוריוני. אין לנו ברירה וככל שנפנים זאת – ייטב. אפשר כמובן לקונן על מר גורלנו, אבל אפשר וראוי במקום זאת לנסות להפוך עז למתוק: ייתכן שלמעלה מששים שנה לאחר תקומתנו, התבגרנו הבשלנו והתעצמנו, והגיע זמננו לעצמאות מלאה.

יש חיים אחרי המערב, כמו שהיו גם לפניו. את המדינה הקמנו בניגוד לאינטרס המערבי, בעיקר האנגלי, תוך מרידה, מאבק מזויין והשתחררות ממנו. ב-48 חזרה בה ארה"ב מתמיכתה בכוונתו של בן גוריון להכריז על מדינת ישראל וניסתה להלך עליו אימים. עד שנות הששים נאלצנו, במידה גדולה, להסתדר בלעדיה. נותרנו בחיים.

המערב שוקע. הוא שמן מפונק ומנוון מכדי לעמוד באתגר שהציבה מולו אירן. זוהי כמובן שקיעה מוסרית – צפויה ומתבקשת, אגב – אבל בשלב זה לא אנחנו נושיע אותו מנפילתו. הכוונה לבטל את רוע הגזרה על ידי ניסיון להסביר למערב מהם האינטרסים "האמיתיים" שלו הם הן פאתטיים והן חסרי תועלת ועקרים. מוטב להישיר מבט מול המציאות.

ראשית, יש להפנים את מחיר החולשה. ישראל של היום, אחרי שהתפשטה מכל נכסיה המדיניים, האסטרטגיים והמוסריים, ורוחה איננה עוד בה, איננה ישראל של שנת 67, זאת הבטוחה בעצמה ובעוצמתה ושלכן כדי היה לעשות אתה עסקים.

שנית, משיכת ידיו של המערב מהמזה"ת והפקרתו לידי אירן, לא רק מתוך זניחת ישראל, אלא גם מתוך נטישת עוד בעלות ברית אסטרטגיות של המערב במזה"ת, פותחת אפשרויות רבות חדשות. הראשונה הבולטת והטבעית היא ברית אסטרטגית בן ישראל לבין כל שאר הכוחות במזה"ת, ובראשן ערב הסעודית, מצרים, ירדן וחלק מנסיכויות המפרץ, החשים מאוימים מאירן, כנגדה. ברית כזו כנראה כבר מתרקמת מאחורי הקלעים. עכשיו היא תקבל תנופה. מבחינה זו, אדרבא; ככל שיגבר האיום האירני, הן מבחינת הגרעין והן מבחינת יצוא הטרור וניסיונות השלטת ההגמוניה האירנית על המזה"ת, וכן ככל שתגבר התכחשותו של המערב למציאות – כן תגדל המוטיבציה של המאוימים למיניהם לחבור יחדיו.

ישראל, שבאופן טבעי תהיה אחד הכוחות המרכזיים בברית, אם לא המרכזי שבהם, תוכל להרוויח ממנה בונוס עצום: פתרון "הבעיה הפלשתינאית" על פי דרכה. זה בהחלט צריך להיות תנאי ישראלי לשיתוף פעולה עם שאר הכוחות באזור. לא בלתי סביר שלכוחות הללו נמאס מהפלשתינאים, שמהווים בעיה לא קטנה גם עבורם (מצרים והחמאס לדוגמה) והם יזנחו אותם לאנחות. שינוי יסודי במערך הכוחות במזה"ת יפתח אפשרויות שבעבר רק יכולנו לחלום עליהן.

בכל מקרה, המערב צריך ללמוד מהר שיש מחיר להפקרת ישראל ושנטישתה יכולה להיות – אם נקום ונהיה לאנשים – גם שחרורה. עד עתה נמנענו מלדבוק באינטרסים שלנו מחשש להפקרה. עתה, כשהאיום מומש – וראוי שישראל תבהיר במפורש למערב שכך היא רואה את משמעות ההסכם – אנו פטורים מהאיום. השיעור הראשון בכיוון זה צריך לבוא מידית, באמצעות דחייה חד משמעית ומפורשת של כל ניסיונות חידוש המשא ומתן עם אבו-מאזן. שיחפשו אותנו – והם יחפשו. אפשר גם לחזק את המסר בהסרה מוצהרת ומפורשת של הקפאת הבניה ביהודה ושומרון. לא עוד התפתלויות.

ואגב, ישנם עוד כמה גורמים מרכזיים בפוליטיקה העולמית שישמחו לדעת שישראל כבר איננה מדינת חסות מערבית ושניתן לעשות אתה עסקים. פוטין למשל.

זעקות השבר הבכייניות צריכות להתחלף במהירות בזקיפות קומה. יש לנו כוח ועוצמה מוסרית והעולם מלא אפשרויות בלתי צפויות בתנאי שחושבים באופן חופשי ומשוחרר ובתנאי שמעיזים.

בכל מקרה, שינוי אסטרטגי זה אסור לו להיעשות ברמיזות ובחדרי חדרים אלא בריש גלי. בפוליטיקה בכלל וביחסים בינלאומיים בפרט מילים והצהרות הן כמעט כל הסיפור. התודעה יוצרת מציאות.