שנאה מבוקרת

השנאה כאן כדי להישאר. השנאה היא חלק מהטבע האנושי, עד המצב העתידי בו יגור זאב עם כבש.

הרב אברהם וסרמן , י' באב תשע"ה

הרב אברהם וסרמן
הרב אברהם וסרמן
צילום: עצמי

א. השיח החוזר אלינו בכל שנה, סביב החורבן ולקחיו, נסוב הרבה על שנאת חינם שהיתה הסיבה לחורבן בית שני.

רבים מדברים על המלחמה בשנאה, מיגור השנאה, ועוד ביטויים המביעים שאיפה לסילוקה מחיינו. בכל שנה מתלווה למבול הדברים הנכתבים והנאמרים צליל של יאוש, כיון שהנה עברה עוד שנה ולא נעשה כלום. התחושה המצטברת היא שהשנאה היא מצב נתון, בלתי ניתן לשינוי.

לכן, בפתח דברי ברצוני להבהיר – השנאה כאן כדי להישאר. השנאה היא חלק מהטבע האנושי, עד המצב העתידי בו יגור זאב עם כבש.

מכאן, שגם ההתמודדות עימה אינה כוללת אפשרות לסלקה, אלא את הדרך הנכונה בשימוש המושכל והמבוקר בתכונה זו. כשלא נציב לעצמנו מטרה בלתי ניתנת להשגה – יש סיכוי שנצליח להתמודד נכון עם בעיית השנאה. הבעייה היא – ההגזמה בשנאה, יישומה במקומות הלא נכונים, ולא עצם קיומה.

מטבע יצירתו, כל בעל-חיים קיבל מנגנון הגנה המסייע לו בקיומו, בהגנה מפני אויבים ומזיקים. כך בנויה גם אישיותו של אדם. מנגנון זה כולל חלקים רבים ובהם הכח, המלחמה, האומץ, הפחד, הזהירות, היראה וגם השנאה.

אפילו הקב"ה – הנוקט בלשון בני-אדם כשהוא פונה אלינו – משתמש בסגנון זה כשהוא מתאר את העדפת יעקב על עשיו: "ואהב את יעקב ואת עשיו שנאתי", וזה לא המקום היחיד שבו מופיע הקב"ה בתור "שונא".

כיון שהאדם נברא עם 'כשרון' שנאה, עליו לכוון אותו למה שמזיק לו, לחברה ולאנושות, ובעיקר – למה שעלול לפגוע בעצם קיומו, ולא להפנות אותו לכיוון הלא-נכון. כך הוכיח יואב את דוד הבוכה על מות אבשלום בנו שמרד בו "לאהוב את שונאיך ולשנוא את אוהביך".

ב.

אחת מהשיחות המרשימות של מורי, הרצי"ה קוק זצ"ל, היא על שנאת האחים כלפי יוסף (שיחות הרב צבי יהודה, פרשת וישב). הוא מסביר שנאה זו בתור עמידה על הייחודיות שלהם, מול יוסף המנסה להשתלט עליהם. בתחילה, זו היתה מוצדקת. אלא שבשלב מסוים השנאה הקצינה ויצאה משליטה, והם כמעט הרגו אותו, ואח"כ מכרוהו למצרים. על זה אמר הנביא "על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו, על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים".

שנאה במובן "רך" יותר, עשויה להיות גם ביטוי להעדפת צד אחד, ולא בהכרח יחס שלילי ומרחיק. הרי לגבי לאה נאמר "וירא ה' כי שנואה לאה". כלומר, יחסית לרחל היא נחשבת שנואה, אבל ח"ו שיעקב שנא אותה.

הרצי"ה היה שב ומדגיש שלמרות הבעייתיות שבה – שנאה עדיפה על פני בוז. כיון שהיא עדיין מגדירה את שני הצדדים כקשורים זה לזה, ונותנת פתח לתקות-אהבה שתתחדש. הבוז הוא נתק גמור, וזה המצב הגרוע ביותר.

ג.

אם נתבונן שוב בסיפור המפורסם על קמצא ובר קמצא, הבעיה היתה כשהשנאה לבר-קמצא עברה כל גבול, ואפילו עבור סכום כסף גדול לא היה בעל הסעודה מוכן להתפייס. גם התגובה הקיצונית של בר-קמצא שהלשין למלך רומי על אחיו היהודים כדי שיבוא להלחם בהם, חצתה כל גבול הגיוני. שכן, גם אם הנוכחים בסעודה היו ראוים בעיניו לעונש – מה פשע העם היושב בציון? נראה שזה עומק משמעותה של שנאת חינם שבגינה נחרב הבית . ודוק – הביקורת אינה על שנאה באשר היא, אלא על שנאת חינם, זו שאינה מוצדקת. זו שמגזימה מעבר למידה.

התורה עוסקת בהגדרת גבולותיה של שנאה, ולא בניסיון - שלא יצלח - למיגורה.

המצוה לשנוא את עמלק ואף להתמיד בליבוי אש השנאה הישנה ההיא – מה שבעיני אנשים מסוימים נראה פסול – הינה תיעול מידה זו לאפיק הנכון.

ד.

עקרון זה בא לידי ביטוי מפורש בסוגיה מורכבת של יחסי-אנוש.

ההלכה דורשת לשנוא את מי שעבר עברה ולא חזר בו למרות שחברו הוכיח אותו, שכך אומר הפסוק "יראת ה' – שנאת רע" (ע"פ פסחים, קיג,ב).

למרות זאת, הגמרא (בבא-מציעא לב,ב) מכוונת את השונא המוצדק הזה, להקדים ולהקים את חמורו של חברו שנפל בדרך, על פני פריקת חמור של אוהבו. אף על פי שעיקר ההלכה היא לפרוק קודם, כדי שהחמור לא יתמוטט תחת משאו.

"אוהב לפרוק ושונא לטעון – מצוה בשונא כדי לכוף את יצרו". התוספות (פסחים, שם) שואלים, מדוע לכפות את היצר? כיון שמצוה לשנאתו !

תשובתם העמוקה היא – "כיון שהוא שונאו גם חבירו שונא אותו דכתיב (משלי כז) 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', ובאין מתוך כך לידי שנאה גמורה ושייך כפיית יצר". כלומר, כדי לא לשנוא יותר מדי – מצווים על השונא לעשות מחווה מיוחדת כלפי רעהו, ובכך לשמור על מידת השנאה הנכונה.

אם נקרא שוב את הקדמת הנצי"ב הידועה לספר בראשית, שאף היא מצוטטת אינסוף פעמים, נגיע לאותה מסקנה. הוא מבקר בחריפות את הצדיקים בסוף בית שני, שחשדו במי שאינו נהוג כמותם שהוא צדוקי ואפיקורס, שדינו "מורידין ולא מעלין". כלומר, לולא הגזימו – היה הצדק עימם שהיו רודפים רק את מי שהוא צדוקי ואפיקורס. אבל כיון שהגזימו – רדפו גם את מי שאינו כזה. יש לציין שכבר כתבו גדולי הפוסקים, ובהם הרב קוק והחזון-איש, כי אין בימינו כלל דין מורידין ולא מעלין, אבל הדוגמה הזו מבטאת אף היא את העיקרון היסודי שהנחתי לעיל. הבעיה היא בהגזמת-השנאה, ולא בעצמה של השנאה, הנדרשת בינתיים לקיומם של הפרט, החברה, והאומה. לעתיד לבוא, כשתמלא הארץ דעה את ה', וגר זאב עם כבש, לא נזדקק עוד לשנאה.