מה הביא אותי לעלות לשא-נור?

עשר שנים חלפו מאותם ימים מרים ונמהרים. והנה, בימים האלה בזמן הזה מצאתי את התשובה ברצפתה המאובקת של מצודת שא-נור.

חנה גולדמינץ , י"ד באב תשע"ה

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

לפני כעשור התגוררתי עם אישי וילדי באוהל בשכונת האוהלים של כפר דרום. חמישה שבועות חיינו באוהל, ישנו על החול, מאוורר אחד התאמץ ללא הצלחה יתרה להפיג את עומס החום והלחות של מישור החוף הדרומי.

חיינו את חיי היום-יום שלנו ללא מקרר, ללא מים זורמים וללא שירותים. הנאה מסממני הציבילזציה השונים דרשה הליכה של כמאה מטר בשמש הקופחת.

דווקא לא סבלנו, לולא הסוף הטרגי, היה זה הקיץ היפה בחיינו.

מי שלא היה שם לעולם לא יוכל להבין באמת את מה שהתחולל בגוש קטיף בחודש האחרון לחייו, ומי שהיה לעולם לא יוכל להעביר את עצמת הרגשות, את עצמת הטלטלה שבין ייאוש לתקווה, את הוויית החיים הלא נורמלית, את תחושת השליחות וכובד השעה.

מאז שמצאנו את עצמנו זרוקים עם ילדינו בתחנה המרכזית של אשקלון, שאלתי את עצמי שוב ושוב: האם עשינו כל מה שיכולנו לעשות? האם יכולנו לתת מעצמנו עוד, כדי שלסיפור המר הזה יהיה סוף אחר?

עשר שנים חלפו מאותם ימים מרים ונמהרים. והנה, בימים האלה בזמן הזה מצאתי את התשובה ברצפתה המאובקת של מצודת שא-נור. כאן בשא-נור מצאתי שוב, את ההתנתקות ממרוצת חיי הפרט, את היכולת להסתדר מבלעדי תנאי הציבילזציה הבסיסיים ביותר, את אחוות ה"לוחמים" ואת התום והטוהר של אוהבי הארץ ובוניה.

שא-נור אמנם בעמק מקומה. אך בהגעה עדיה הייתה משום עליה, עליה לרמת חיים אחרת.

הכישלון דאז מחייב אותנו להמשיך לנסות, להיאחז בכל כוחנו בארץ הטובה הזאת. מוכרחים לתקן את המאיסה בארץ חמדה. כאן בשא-נור מתקיים הסיבוב הבא של החיבור העמוק לארץ ישראל, והמסירות למען המולדת. כאן אפשר, צריך וחובה עלינו לתקן.

כעת, בשעה ששורות אלו מתפרסמות, הוציאו אותנו משאנור, וההתיישבות המתחדשת במקום הופסקה לעת עתה. בע"ה בקרוב ממש נצפה לעליה הבאה. צפון השומרון מחכה לנו, ארץ ישראל מחכה לנו. וכן גם חבל עזה מחכה לנו.

עם אותם מאמצים שהיינו נכונים להקדיש אז, עם אותה מסירות נפש והתעלות מעל כל חשבון אישי, נעשה וה' יעשה הטוב בעיניו.

הערה: הכותבת זכתה להימנות עם קבוצת מחדשי היישוב בשא-נור בימים האחרונים.