סליחה יונתן, לא הצלחנו

הרב ד"ר יוסף מנדלביץ' , י"ט באב תשע"ה

יוסף מנדלביץ'
יוסף מנדלביץ'
מוזיאון גוש קטיף בירושלים

הידיעה על שחרורו האפשרי של יונתן פולארד מכה גלים, ובצדק. עם ישראל שמח שאחת הגיבורים, המיוסר ביותר, יוצא לחופשי.

אבל עם הרגשת שמחה, יש גם הרגשת פספוס. בסך הכול, לא הצלחנו במאבק היה לשחרור, אם נשאר בכלא כול אותם 31 שנה!

כן היה מאבק ולהפגנות מסוימות במשך שנים היו מגעים כמה אלפי אנשים. הייתה מודעות והזדהות עם גורלו המר ולא צודק של יונתן. לפעמים שואלים - למה בעניין עליה מרוסיה הלחץ והפגנות עשו פרי - ובמקרה של פולארד - לא.

התשובות הן מספר. קודם כול, אין סיפור של אדם אחד יכול להשתוות במאבק למען עם שלם, קהילה שלימה של כמה מיליוני יהודים שחיו ברוסיה. זה היה מאבק למען זכויות העם והאדם. אין להשוות בהיקף ובמשמעות של שני מאבקים הנ"ל.

שונה, אבל גם דומה. הממסד היהודי בארה"ב נהל מאבק למען יהדות ברה"מ בצורה מאד מדדה ושקולה, כדי לא לפגוע באינטרסים של עצמם. המאבק למען עליה הפריע לממשל אמריקאי בניסיון להתקרב לברה"מ ולגמור עם "מלחמתה קרה".

ניקסון וקיסינג'ר דברו על בגלוי. סנטור הנרי ג'קסון שיזם תקנה לחוק התנה מתן הטבות בסחר עם ברה"מ בחופש הגירה מברה"מ היה נחשב סמרטוט אדום בעיני הממשל. פגשתי את סנטור ג'קסון ב1981 ואחד והוא התלונן באוזנה שממשלת ישראל(!) מפעילה עליו לחץ לבטל את התקנה מתוך אמתלה, שאסור להרגיז את הרוסים יותר מדי. ( ראה, למשל את ספרו החדש של הרב אבי ווייס " לא עוד יותר", עמודים 84-80).

זאת הייתה מדיניות של ממסד יהודי בארה"ב, של ממשלת ישראל וממשל אמריקאי.

אנחנו הפעלים הלכנו נגד כול אלה ואילצנו אותם לשנות את הגישה. בסוף, כול מי שעמד בדרך של הממסד המשולש זה ניזוק מבחינה אישית ושלם את המחיר.

כן במקרה של פולארד הייתה קונסטלציה דומה. הממסד היהודי אמריקאי פחד סיפורו של פולרד כי זה הטיל צל כבד על נאמנותם של יהודים בארה"ב. (רק אחרי שלושים שנה של מאסר הממסד העז להזכיר את פולארד לחיוב כיקרה "הומני" בלבד).

אי אפשר לצפות מהמסד עמדה יותר נועזת, כי "ממסד" - משמע - משהוא מיוסד ויציב.

אבל איפה היו הפעילים?

לא היו פעלים שהיו מוכנים לעשות דברים חריגים ולהפוך את העולם. משהו השתדל להשתיק אותם, כאן בארץ ובמיוחד בארה"ב. אני זוכר את ההפגנה מול בית הנשיא, לפני שנתיים, כאשר שמעון פרס התעתד לנסוע לאובמה.

המפגינים התחננו לפני פרס, שלא ישכח להזכיר את שמו של פולארד. בקשו את שמעון פרס, שידו הייתה עמוק בכול העניין מאז יונתן נעצר! לא היה דבר יותר מגוחך מזה. על פי המתכון של מאבק למען יהדות ברה"מ היה צריך לחסום בגופותינו את היציאה מבית הנשיא. כך היינו זוכים בכותרות. ולא רק בכותרות. לפעילות ציבורית יש השפעה, כאשר היא חורגת מגבולות השגרה, מזעזעת, לא נותנת שקט ומנוח למצפונו של כול אדם ואדם.

לשמעו לקולי - "אנחנו רוצים לעשות משהו מכובד". אם זה מכובד - אז זה לא מזיז לאף אחד. כי גם הממסד, במקרה זה- פרס, יכול לפרסם משהו מכובד, איזה הצהרה יפה. וכך זה גם נראה. אך מה, באמת, אפשר לדרוש מארצנו הקטנטונת? נכון, שממשלת ישראל פישלה בגדול בכול התנהלות שלה מאז גיוסו של פולארד עד מפשטו ומעצרו. הם פשעו.

לא פעם אמרתי למארגני המאבק - "זה נכון, פרס ויצחק שמיר אשמים בגורלו הטרגי של יונתן". אבל בסך הכול, פולארד היה בכלא בארה"ב. המפתחות מהכלא היו בידי נשיא ארה"ב.

הגיוני ביותר היה לנהל את הקרב בשטח האויב – בארה"ב. והיה אפשר לזכות בתמיכת הקהל, כי לגבי פולארד, כידוע, הופרו כול כלל משחק ומשפט הוגן. משפט דרייפוס במהדורה אמריקאית.

אין לחלוק על כך שעיקר המאבק למען שחרורו של פולארד היה צריך להתנהל בארה"ב.

אך כול פעם וכול ניסיון בכוון זה נעצר בטענה, ש"צרך ללחוץ על ממשלת ישראל בלבד והם יעשו את המלאכה".

כעת צריכים להודות, אחרי ששום דבר לא עזר, שאסטרטגיה הייתה מוטעית בעיקרה. אולי גם אסטרטגיה אחרת הייתה נכשלת. אבל למה לא ניסינו בכל? מי שניסה להפיח רוח קרב במאבק, הורחק והוכפשה.

אומרים שאחרי התגרה אין טעם לנפנף באגרופים. יכול להיות. אבל כדי להפיק מסקנות למאבק אחר שכבר בדרך.