לא תרצח
לא תרצח

"לא תרצח", זו כותרת הכרוז שפורסם על ידי הרבנים הראשיים, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל:

אחינו ואחיותינו היקרים! אנו מוצאים לחוב קדוש להעירכם ולהזהירכם בשעה הקשה והמרה הלזו, שלמרות זעזוע העצבים וההתמרמרות שנגרמו לנו על ידי כל מה שסבלנו מכנופיות מרצחים ואורבים לדמינו, במשך שלוש שנות ההבלגה המופתית שכמעט אין דומה לה בהיסטוריה - שלמרות כל זאת, חלילה וחלילה לשום אדם מישראל אפילו להעלות על לבו מחשבת פיגול של נקם בלי משפט ושל שפיכת דמי חפים מפשע למען התנקם על שבני אומתם ודתם שפכו דמי יהודים נקיים.

חלילה! חלילה! שהמצב הנוכחי יעבירנו על דעת תורתנו הקדושה, ויביא את מי שהוא מאחינו ואחיותינו לידי מעשים של שפיכת דמים, לידי מעשים העלולים גם כן לחלל את שם ישראל ואת כבוד מפעל הבניין והתחייה הלאומי שלנו בארץ קדשנו בעיני אלה מאומות העולם שעוד לא פג מלבם רגש היושר והצדק והכבוד ביחס לעם התנ"ך ששמע על הר סיני קול א-לקים חיים מצווה "לא תרצח", ביחס לעם שתורתו החמירה כל כך בדיני נפשות עד שחכמיה אמרו שכל סנהדרין שהרגה נפש אחת לשבע שנים נקראה חובלנית.

לכו ונלכה בדרך תורתנו הקדושה וברוחה נבנה את בית ישראל בארץ ירושתנו וצור ישראל וגואלו יוציאנו מצרה לרווחה, מאפילה לאורה, משעבוד לגאולה, אמן, ואמן (מתוך קונטרס מאמרים שפורסם בשנת תרצ"ט [1939] – 'נגד הטרור', בעריכת ר' בנימין. פורסם בעקבות מעשי רצח ערבים חפים מפשע על-ידי יהודים, לאחר שלוש שנות טרור ערבי ורצח מאות יהודים – 'המרד העברי' בשנים תרצ"ו-תרצ"ט, 1939-1936, ופרסום גזרות 'הספר הלבן').

הרב משה אביגדור עמיאל כתב בעניין איסור "לא תרצח" כלפי ערבים: הנני מתנגד להשם "הבלגה", שזהו משמע כאילו איסור של שפיכות דמים של ערבים הוא רק מצד ה"הבלגה", בעוד שבאמת זה אסור לנו מצד ה"לא תרצח". וירידה מוסרית היא מאין דוגמתה, אם מנמקים את עבירת הרציחה של אנשים מפני שהיא מחוסרת תועלת. בעוד שלפי דעתי, אם אפילו נדע בבירור שעל ידי זה נזכה לגאולה שלימה, חובה עלינו לדחות את ה"גאולה" הזו בשתי ידיים, ולא להיגאל בדם. ולא עוד: אלא אפילו אם נצליח לתפוס מספר ערבים רוצחים, אך אם יהיה לנו אפילו ספק אחד מאלף שבתוך אלה אולי נמצא אחד נקי, עלינו לבלי לנגוע בהם, שמא על ידי כך יסבול גם הנקי. כ"ז מנחם אב צ"ח. פורסם ב'תחומין' י (עמ' 148).

הרב יעקב אריאל, ב'תחומין' י' (עמ' 62) דן באינתיפאדה כמצב מלחמה. במלחמה נוהגים כללים אחרים מאשר בחיים האזרחיים. אלא שמלחמה, דווקא משום שהיא נושאת אופי ציבורי, חייבת להתנהל על פי המלכות, או על ידי סמכות ציבורית מרכזית אחת, ולא על ידי אנשים פרטיים. יתירה מזאת, הצלחתה של המלחמה מותנית ראשית כל במשמעת הפרט למסגרת הכללית. פריקת המסגרת הציבורית מסכנת את הכלל ואת הפרט גם יחד. לדעת הנצי"ב ב'העמק שאלה' סי' קמב, המפר משמעת בשעת חירום נחשב לרודף, וחייב מיתה.

המצב הנתון כיום הוא בעייתי. הפורעים הערבים ומשתפי הפעולה עימהם תוקפים יהודים, משליכים אבנים, מגרזנים, דוקרים, דורסים, גוזלים, שודדים, חוטפים, רוצחים, ואין פותחים כנגדם בהליכים משפטיים ועונשי מוות, כפי המקובל בעולם, במציאות של מלחמה. ממשלת ישראל אינה מכריזה על מצב מלחמה מלא, וכלפי המותקפים היהודים, המגיבים, מתייחסת פרקליטות המדינה וזרועות החוק והביטחון, בפרוצדורה משפטית רגילה, ודנה אותם על פי סעיפי חוק רגילים. בנוסף הורסת המדינה בתי יהודים אף על פי שהם נמצאים בתהליכי הסדרה, לעומת בנייה בלתי חוקית ערבית והשתלטות על קרקעות מדינה, שכלפיהן כמעט ואין אכיפה.

שואל הרב יעקב אריאל, האם אין זה בבחינת "מוכס שאין לו קצבה" (נדרים כח, א ועוד) שאז פוקע דינא דמלכותא? דין שאינו חל בשווה על הכל אינו דין. וכאן נוהגים כלפי אלו בדין אחד, וכלפי אחרים בדין אחר: לפורעים הערבים מתייחסים בזהירות מופלגת, ולמותקפים היהודים – בחומרה יתירה.

ומשיב הרב יעקב אריאל, שאף על פי שהמצב הוא באמת מוזר, מכל מקום יש כאן דינא דמלכותא. מוכס שאין לו קצבה, הוא מוכס הנוהג בשרירות לא הגיונית ואז אין דינו דין. אך בנידון דידן יש לשלטון היגיון מסוים משלו הנובע משיקולים רחבים, שרבים מהם נסתרים מעין הציבור. אין זו שרירות בעלמא. ולכן, דינא דמלכותא כאן – דינא. ברור הוא, שלמרות שהמצב הוא מצב מלחמה, מסיבות שונות, שאינן מובנות לציבור הרחב, נמנעים השלטונות מלהגדיר את המצב בשמו הנכון, ונמנעים מלנקוט באמצעים נחוצים המסוגלים להחזיר את השקט על כנו, ולהשליט חוק וסדר בכל מקום. נציגים בכירים ביותר של הצבא והממשלה אכן הודו בכך, שאין ביכולתם להשליט חוק וסדר בכל אתר ואתר.

מה הדין במצב של ואקום כזה? האם רשאים אזרחים הנתונים לסכנה באזורים מסוימים להשליט בעצמם חוק וסדר? ובכן, אמנם השלטון אינו מפעיל את כל מלוא סמכותו להשליט חוק וסדר באזורים שונים של הארץ, אולם הוא אינו מפקיר אותם לגמרי, ואינו מוכן שמישהו אחר ימלא את תפקידו באותם אזורים. לכן, מעבר להגנה עצמית הכרחית אין רשות לאף אזרח לפעול על דעת עצמו, וכל העושה כך – הריהו כשופך דמים. יותר מכך, המפר משמעת בשעת חירום נחשב לרודף, וחייב מיתה.

נראה לעניות דעתי, כי אותם המפרים משמעת בשעת חירום, הם אנרכיסטים. יש אנרכיסטים ישראלים, אשר כל מטרתם להפיל את ממשלת ישראל, להשתלט באופן לא דמוקרטי על מדינת ישראל, ולסלק ממנה כל זהות יהודית. יש אנרכיסטים ערבים שמטרתם זהה למטרת האנרכיסטים הישראלים ולכן הם בני ברית כנגד העם היהודי והמדינה היהודית.

כנגד האנרכיסטים הערבים והישראלים קמו אנרכיסטים יהודים. מטרתם של האנרכיסטים היהודים היא ליצור מאזן אימה כנגד אויבי העם היהודי והמדינה היהודית, לעורר תסיסה והתנגדות ערבית, שתביא למלחמה כוללת בין יהודים לערבים, וכך יוכרע ניצחון היהודים על אויביהם.

עלינו להודות על האמת. האנרכיסטים הישראלים והערבים הם בוגדים. הם האויבים המסוכנים והם הזורעים פחד, אימה, חולשת הדעת, ואנרכיה מגדרית, מוסרית, חברתית, חינוכית, משפטית, מדינית, ביטחונית, קיומית, במדינת ישראל. חייבים לטפל בהם מוסרית חוקית ומשפטית, כפי שמטפלים בבוגדים בעת מלחמה.

לעומתם, יש ביהדות מקום לאנרכיסטים יהודים. גואל הדם הוא אנרכיסט לגיטימי. דיני מלחמה מאפשרים ללוחמים יהודים אנרכיה מסוימת בעת לחימה, בכדי להביא לניצחון. תקופת השופטים היתה תקופה אנרכיסטית: "בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה. דוד המלך בראשית מנהיגותו, קיבץ אליו אנרכיסטים: "כל איש מצוק וכל איש אשר לו נושא וכל איש מר נפש" (שמואל א, כה, לג). תקדים קעילה יוכיח. אנשי קעילה ודוד ואנשיו הבינו שכאשר השלטון המרכזי (שאול) איננו ממלא את תפקידו – שמירת גרנות קעילה – עליהם ליטול את תפקיד ההגנה לידיהם – להכות בפלשתים, מבלי להביאם לדין המלך, ולהושיע את קעילה. כך עשו, זכו לסייעתא דשמיא, ולהסכמה בדיעבד של שאול. פסח, פורים, חנוכה, יום העצמאות, הינם ציוני דרך של מרד קדוש.

קיימת (בבא קמא כז, ב) מחלוקת בין רב נחמן ורב יהודה האם עביד איניש דינא לנפשיה, וההלכה כרבי נחמן, שעביד איניש דינא לנפשיה. כלומר, שעל פי תפיסת ההלכה, במקום שאין איש בטחון, כל אדם יכול להגן על עצמו מגזל אלימות ורצח, ולתפקד כאיש בטחון, ולסייע לזרוע הצדק להעניש ולפגוע ברודף ולהשליט צדק במדינה. כשם שאיש בטחון רשאי לפגוע באברי הרודף הנמלט כדי להשיגו, ואף אחר בריחתו, כדי למנוע ממנו ומחבריו אפשרות לתקיפה נוספת, כך מסתבר, שעל פי ההלכה, כל אדם רשאי לעשות כן, בתנאי שלא יעשה דבר יותר ממה שמותר לאיש בטחון לעשות, דהיינו להגן על עצמו ועל חבריו בכל אמצעי הכרחי לכך, ותו לאו ! (הרב יעקב אריאל, הגנה עצמית, האינתיפאדה בהלכה, 'תחומין' י', עמ' 71).

מעתה, נותר לנו לדון בפגיעת פושעים יהודים בכלל האוכלוסייה האזרחית של האויב. האריך בכך אחיו של הרב יעקב אריאל, הרב יועזר אריאל ב'תחומין' ה (עמ' 350 ואילך). לכאורה, יש הנוטים ללמוד מפרשת שכם היתר ליחיד לפגוע בכלל האוכלוסייה הערבית בגלל חטא היחידים. המהר"ל, בספר 'גור אריה' על התורה, פרשת "וישלח", מבאר שאף על פי שבני שכם לא עברו עבירה ופטורים מהאחריות על מעשה שכם בן חמור, מכל מקום כך הם כללי המלחמה וכך נהגו שמעון ולוי, שאם פגע אחד מאומה אחת באומה אחרת, מותר לפגוע במלחמה בכל האומה שממנה יצא הרשע ואין מבחינים בין צדיק לרשע.

לכאורה, אפשר למצוא מקור לדברי המהר"ל במסכת 'סופרים' פרק טו: "תני רשב"י: הטוב שבעובדי כוכבים בשעת מלחמה הרוג". וכן ב'מכילתא' פרשת בשלח יד ז: מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: טוב שבגויים הרוג, וטוב שבנחשים רצוץ את מוחו". וכן כתבו בעלי התוספות במסכת 'עבודה זרה' כו, ע"ב, דיבור המתחיל "ולא מורידין", שבשעת מלחמה מותר להרוג את הטוב שבגויים. וכך גם בדברי הפוסקים (ה'שפתי כהן' יו"ד קנח א: וה'סמ"ע' חו"מ תכה יח).

כל זאת לכאורה, ולמי שבוחר ללמוד באופן בלתי הלכתי בעליל.

מה שמותר בשעת מלחמה להרוג גם אנשים חפים מפשע, הוא רק כשהמלחמה מתנהלת על ידי מלך, או על ידי ציבור שסמכותו כסמכות המלך, כמבואר ב'משפט כהן' קמ, ד וב'הר צבי' - ב'כרם ציון' אוצר השביעית סימן ח. רק למלך, או לציבור שסמכותו כסמכות מלך, דהיינו מדינת ישראל, באמצעות צבא הגנה לישראל, יש סמכויות חריגות להרוג נפשות בשעת מלחמה. המלך רשאי להרוג אזרחי אומה אויבת, בגלל חטא היחיד, כדי שאומות אחרות יפחדו ויירתעו מלהילחם עם ישראל. הסמכות להרוג חפים מפשע היא רק מכוח סמכות המלך, שרק על ידו יש למלחמה תוקף הלכתי.

לפי זה אילו שאלו שמעון ולוי את יעקב, והיו מקבלים את הסכמתו, היתה זו מלחמה מכוח הסכמת הציבור שכוחו כמלך. כשלא שאלו את יעקב הרי זו רציחה. על כן קילל יעקב את אפם. יתירה מזאת, במעשה שמעון ולוי מבואר שלא פגעו בילדים ואף לא בנשים – "ואת כל טפם ואת כל נשיהם שבו" (בראשית לד, כט).

נמצא לפיכך, שיחיד או יחידים הפוגעים בערבים בגלל עוון היחידים שנמצאים בקרבם, הרי הינם פושעים. דינם חמור מכיוון שנהגו בניגוד להלכה ולתורה ולחוק המדינה, במיוחד בשעה שמגדילים עוון על פשע ופוגעים גם בנשים וילדים. אם הרגו שלא כדין, אנשים, נשים, ילדים הרי הם לא רק פושעים אלא רוצחים !!!!

אנו ננצח את אויבינו, אך ורק על פי המוסר היהודי, על פי ההלכה, על פי תורה, על פי דין מלכות, כשרק כך נזכה לסייעתא דשמיא.