אתגר השמיטה מונח לפתחו של הצרכן לא פחות משהוא מונח לפתחו של החקלאי. הדבר נכון ביחס לתיעדוף צריכת יבול חקלאי יהודי בשנת השמיטה, ולא פחות מכך נכון הדבר ביחס לשמיטת כספים, "חידושה" של פרשת ראה.

זיקת שתי "שמיטות" אלה זו לזו, אומרת דרשני. לכאורה, רק מיקרי הדבר ששתיהן "קורות" באותה שנה, בעוד שעניינן שונה בתכלית: זו בהוברת הקרקע עניינה וזו בפקיעת הלוואות היא מדברת; זו מצוה שעניינה "הארץ" והיא בין אדם לקונו וזו מצוה שעניינה "האדם" והיא בין אדם לחברו! מה שייכות יש לזו עם זו ?

הנצי"במוולוז'ין אשר נימנה על גדולי וחשובי חיבת ציון של העת החדשה, ואשר כאב את קשייהם של "הקולוניות", הבהיר סוגיה זו היטב, ללא ספק – גם – על רקע המקום והזמן. הנצי"ב מיקד את זיקת שתי השמיטות זו לזו על מימד הערבות ההדדית הכלל-ישראלית, שהיא היא נקודתם הארכימדית.

בפירושו העמק דבר לפרשיית שמיטת כספים (דברים טו, א-ו), הבחין הנצי"בבין שני סוגי הלוואות: הלוואה למיגזר החקלאי והלוואה למיגזר המסחרי.

ביחס למיגזר החקלאי -

... בשעה שישבו ישראל בשלוותם על הארץ וכל עסק האדם היה זריעת השדה ועבודתה, וכשאין לו במה לזרוע הרי זה לווה תבואה לזריעה ובתבואות הוא משלם, ואם הגיע שביעית ועדיין לא שילם, על זה הזהירה תורה על בית דין 'שמוט כל בעל', בית דין יעשו שמיטה, היינו שישמיטו את בעל בעמיו שהוא משה לרעהו בכוחו, אזי ישמיטו את ידו, 'לא יגוש', בית דין יזהירו אשר לא יגוש. ומפרש הטעם 'כי קרא שמיטה לד' ', זה הלשון 'שמיטה לד' 'לא שייך אלא בשביתת הארץ, והוא טעם על שמוזהרים בית דין להשגיח שלא יגוש, משום שהגיע שביעית ואינו עובד את השדה, וכאשר יגוש אותו יהיה מוכרח למכור את השדה, משום הכי הזהירה תורה שלא יגוש וגו'.

לא יראה עצמו המלווה מנותק מהחקלאי. הוא "מחוייב" כלפיו. נכון הוא שמצות הוברת הקרקע מוטלת "רק" על החקלאי, ויכול היה אם כן המלווה לרחוץ בנקיון כפיו ולהמשיך לתבוע את חובו. באה תורה ושללה תפיסה כזו, הנהגה כזו, ואמרה למלווה: גם אתה צריך לשאת בעול, גם אתה תהיה"גבור כוח" (תהלים קג, כ - ויקרא רבה א, א). "הוא" - החקלאי - בהוברת השדה; "אתה" - המלווה - בהשמטת ההלוואה.

לעומת זאת, כמעט היפוכו של דבר ביחס למיגזר המסחרי -

...מזהיר המקרא את המלוה... 'אשר יהיה לך את אחיך', אע"ג שאינו נוגע לשמיטת הארץ,דומיאדנכרי שאינו שובת בשביעית, מכל מקום 'תשמט ידך... אפס כי לא יהיה בך אביון',לא יגרום השמטת כספים שתהי' אביון, שהרי המלוה על מסחר אם לא ישיב חובו נעשה המלוה אביון, וא"כ יש לעשות תקנה לזה, והיינו תקנת פרוזבול...

גם אם מחוייב המלווה בהשמטת המילווה, אך בית הדין מצידומחוייב למנוע את קריסת המלווה! [כך מובהר שתקנת פרוזבול תואמת מלכתחילה רוחה של תורה].

בכך שונות מהותית ההלוואות זו מזו: הלוואה מסחרית מאזנת בין שני צדדים וצריך לדאוג לשניהם, ומכאן ההצדקה לתקנת פרוזבול. הלוואה חקלאית לעומת זאת אינה מאוזנת, ולכן דווקא הכרחי לשמר את שמיטת הכספים. הלה מוביר - הלה משמיט.

אמור מעתה, שתי הפרשיות אכן הדוקות בטבורן זו לזו. עיקר מצות השמטת הכספים לא באה אלא כדי לסייע לחקלאי להתאושש משמיטת הקרקע אותה נהג השנה. כדי לתת לו אפשרות להתחיל מחדש, הוא זקוק לפקיעת חובות ההלוואות אותן נטלכדי להשקיע בשדותיו. בדרך זו נוצרת ערבות הדדית כלל-ישראלית בין אנשי העיר ובין אנשי הכפר, בין אנשי האדמה ובין אנשי המסחר. "אנשים אחים אנחנו".

יפה עשו אם כן מארגני "קרן נדיבי ארץ" שהחזירו עטרה ליושנה ואיפשרו לכל אחת ואחד מאיתנו להירתם ולסייע לאחינו "גבורי הכוח". חזקו ואמצו !