הטרוריסט כבר ניצח

איננו מתייחסים אל מוחמד עלאן לא כאל חייל, לא כאל שבוי, לא כאל אויב, כי איננו מסוגלים לומר בפשטות - זו ארצנו.

משה פייגלין , ג' באלול תשע"ה

ח"כ משה פייגלין
ח"כ משה פייגלין
צילום: פלאש 90

כיצד ניצח טרוריסט שובת רעב אחד, מדינה שלמה?

ברגע שנכנסה ישראל למשא ומתן, מוחמד עלאן - ניצח. 
זה כבר לא משנה לכמה זמן יישלח לחו"ל – ההימור שלי הוא שגם זה לא יקרה ובצורה כזו או אחרת הוא פשוט ישוחרר. הוא פשוט ניצח – זה ברור.

מדוע? כיצד ניצח טרוריסט שובת רעב אחד, מדינה שלמה? התשובה היא שבמו ידנו הפקידנו בידיו את הנשק החזק מכל - את הצדק.

זה החל בכך שב-67' כששוחררה ארצנו הקדושה מהכיבוש הירדני, ויתרנו על הצדק שלנו וקראנו למכורתנו – "שטחים". ארץ התנ"ך, המקום בו נטועה ההיסטוריה העתיקה ביותר שלנו – וחשוב הרבה יותר – המקום בו נעוץ עתידנו' משום שהוא המקום אליו שמרנו אמונים ואליו חזרנו ובו טמון היעוד ולכן המשמעות וטעם קיומנו – 
למקום הזה הפנינו עורף והפכנו אותו לנדל"ן לצורכי משא ומתן.

וזה נמשך בכך שב-95' – באוסלו – אימצנו "צדק" אחר, הכרנו בקיומו של "עם" חדש על פני הגלובוס, "עם" שהומצא רק בכדי לייצר צדק אחר – צדק חלופי לצדק שלנו – צדק חדש בארץ הקודש. "עם" שמעולם לא היה ומעולם לא שמענו את דרישותיו בכל ס"מ מרובע שאינו תחת שליטה יהודית – עם שתכלית קיומו אינה מדינה משלו – אלא שלילת מדינה משלנו.

לא מסרנו לידיו של מוחמד את נשק הצדק, כי רצינו שלום - או כי הדמוגרפיה הכריע אותנו. הרי הוויתור על הצדק הוביל רק לשפיכות דמים נוראה. גם לבעיה הדמוגרפית יש פתרון פשוט, צודק והומני (אפשר לצפות בו בסרטון היו-טוב האחרון שפרסמתי).

מסרנו בידיו של מוחמד את נשק הצדק, משום שאנו פוחדים מעצמנו, ומקפידים לברוח מזהותנו וממשמעות קיומנו. כך הפכנו לכובשים בארצנו המנוכרת. כך הפכנו רוצחים צמאי דם – ללוחמי חופש.

וכך הפכנו את העולם שלפני מאה שנה – בהצהרת בלפור – הכיר בריבונותנו המלאה משני עברי הירדן והתגייס לסייע לנו (באמצעות המנדט שנתן לבריטים) לשוב לארצנו ולהקים בה את הריבונות ואת תרבות התנ"ך המתחדשת כאור החירות לאומות (כן – כך בדיוק הם דיברו!) – כך הפכנו את העולם הזה לעולם שיותר ויותר רואה בישראל – 'טעות' - 
ובישראלים - את הנאצים החדשים...

את הצדק שאבד, ניסינו בכל כוחנו להחליף בחזות נאורה ומוסרית. אנו אמנם "כובשים" מחוסר ברירה, נלך ברגע שיתאפשר, הנה תראו – עשינו זאת בעזה וקיבלנו רק טרור אז אנחנו חייבים להיות זהירים, אנחנו כובשים ללא אויב – אנחנו בכלל לא רוצים את ארצו של מוחמד, הרי חתמנו הסכמי שלום וברגע שיכנסו עמנו למשא ומתן – נלך

העולם כבר לא קונה את המריחה הזו – אם זה לא שלך אז פשוט תלך - מצידנו אתה יכול לחזור לפולין.

אבל מה שחשוב לענייננו הוא - 
שעם מוחמד לא יכולה להיות לנו מלחמה. 
אנחנו זקוקים לו בכדי שיקבל מאיתנו את הארץ הכופה עלינו את זהותנו.
לכן איננו מתייחסים אליו כאל חייל אוייב שנפל בשבי אלא כאל סוג של אזרח סורר.
אזרח (בשונה מחייל אויב) אי אפשר לגרש מארצו, להחזיק בשבי או פשוט לחסל אם הוא ממשיך להיות מסוכן,
לאזרח יש - ובצדק - זכויות משפטיות.

וכך, הוא – מוחמד – הורג נשים וילדים ונשאר צודק.
ואילו אנו, מתייחסים אליו כאל אזרח עוין של ישות לא ברורה, וגם מתחפרים בחוסר הצדק ובעוינות הבין לאומית - גם אוכלים את כל הדגים המסריחים וגם מגורשים מהעיר.

איננו מתייחסים אל מוחמד 
לא כאל חייל – 
לא כאל שבוי – 
לא כאל אויב – 
כי איננו מסוגלים לומר בפשטות - זו ארצנו.

לכן אנו מעבירים את מוחמד דרך מערכת שפיטה אזרחית במהותה.

אך ברור שהמערכת הזו אינה מסוגלת להתמודד עם סוג כזה של ''פשיעה", ולכן נאלצת המדינה לפנות לנשק המעצר המנהלי – נשק פסול, נשק שאסור להשתמש בו – ובהמשך נאלצת המדינה לאמץ שיטות של הזנה בכפיה.

מעצר מנהלי, הזנה בכפיה – הרי אלו המאפיינים של שלטון כיבוש, של משטר רודני!

מתברר שאי אפשר להחליף צדק במוסריות והומניות – תמיד בסוף אתה חוזר למחוזות הרודנות. אין דבר כזה כיבוש נאור – חזק ככל שיהיה, תמיד ינוצח הכובש הנאור על ידי שובת רעב אחד נחוש.

הנה כי כן, בכדי לנצח,לשרוד ולשגשג בארצנו, אין מנוס מן השיבה לצדק – השיבה אל עצמנו. השיבה אל הזהות.