איננו שומע בקולנו
איננו שומע בקולנו

על בן סורר ומורה אמרו חז"ל "שלא היה ולא יהיה" ולמה נכתב? משום "דרוש וקבל שכר". אין ספק שגם אם בפועל לא היה ולא יהיה בן סורר ומורה, לא מדובר בפרשה רחוקה כל כך רעיונית מהמציאות.

התורה לא ביקשה סתם להוסיף פסוקים, אלא מכוונת ללקחים מוסריים וערכיים שיש ללמוד מפרשה זו שהם קרובים אלינו יום –יומי, ובאה ללמדנו את הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה.

האמרי אמת זי"ע שאל על הלכה תמוהה שמצינו בעניינו של בן סורר ומורה, שאביו ואמו צריכים לבוא לומר לבית הדין: "בננו זה סורר ומורה, איננו שומע בקולינו" (דברים כ"א, א'). עד כדי כך שנאמר במשנה (סנהדרין ע"א, א) שמלשון הכתוב: "איננו שומע בקולנו" ניתן ללמוד, שאם אביו או אימו הינם חרשים ולא שומעים, בנם אינו יכול להחשב כבן סורר ומורה.

תמהו על כך המפרשים: הן הפסוק מוסב על הבן, שהוא איננו שומע בקול הוריו. א"כ מהיכן למדו חז"ל אסמכתא להלכה שגם ההורים צריכים לשמוע, ולא שאחד מהם חרש? השיב על כך האמרי אמת (כי תצא תרפט) זצ"ל, שכיוון שנאמר בתורה שלפני שבאים לבית הדין לומר שבנם הינו ח"ו בן סורר ומורה, הם מחויבים ב- "ויסרו אותו", כלומר שההורים צריכים להוכיח ולהטיף לבן מוסר, לימדה אותנו התורה בפרשה זו שהבא להוכיח את הזולת צריך תחילה להוכיח את עצמו. ולפיכך אם ההורים, או אחד מהם, הינם חרשים ובעצמם אינם שומעים לקול מוכיחים, מה להם כי ילינו על הבן שאינו מקבל תוכחה? לכן בן זה אינו יכול להיעשות בן סורר ומורה.

במובן זה נאמר בספרי חסידות ומוסר שהתיקון צריך תמיד להתחיל מהאדם עצמו, שיבער את הרוע שבקרבו, ורק כך יוכל לגשת לשלב הנוסף של תיקון הזולת והחברה כולה. על כך רמזה התורה באומרה: "ובערת הרע בקרבך, וכל ישראל ישמעו ויראו", כי רק אחרי שהאדם מבער את הרע מקרבו, הוא מסוגל להשפיע ולהקרין גם על אחרים ואפילו על כל ישראל.

כלל גדול זה מבוסס על ההנחה הבסיסית שכל תיקון חייב להתחיל בפנים, ורק אחר כך הוא עשוי להשפיע כלפי חוץ. אם האדם לא יתקן את פנימיותו ואישיותו, אין סיכוי רב שיוכל להשפיע לטובה מחוצה לה.

בשם צדיקים נדרשו המילים הראשונות של פרשת ראה "ראה אנוכי נותן לפניכם". אם אדם רוצה לתת ולחנך את בניו ותלמידיו? קודם: "ראה אנוכי" – תבחן את מעשיך והנהגותיך.

כלל זה נאמר במשפט התוכחה. שכן כל תוכחה כהלכה חייבת להתחיל מהאדם עצמו, בבחינת מה שאמרו חז"ל (בבא מציעא ק"ז, ב'): "קשוט עצמך ואח"כ קשוט אחרים". לא זו בלבד שאם הפגם שעליו נסובה התוכחה מצוי במוכיח עצמו, וניתן להטיח כלפיו: "טול קורה מבין עיניך", שאין סיכוי לתוכחה כזו להתקבל ולהשפיע. אלא שאפילו אם הפגם הינו נסתר מעיני הבריות, הרי כיון שהמוכיח אינו מוצא לנכון לבערו מקרבו, משמע שבאמת הוא לא כל כך מפריע לו, ואז דברי תוכחתו אינם יוצאים מן הלב, ולכן אין להם הרבה סיכויים לחדור ללבבות. רק לדברים אמיתיים הנובעים מעומק פנימיות הלב, סיכוי להתקבל ולהשפיע.

נשאלת השאלה, איך באמת בן סורר ומורה לא היה ולא נברא. פרשה שלמה בתורה מאז מתן תורה ללא התממשות היתכן? י"ל שכיון שבן סורר ומורה נהרג ע"ש סופו, אמרה התורה ימות זכאי ועל ימות חייב. צריך שה-"ויסרו עמו" יהיה מושלם, וכאן יש קושי רב להשיג את השלמות של ה"ויסרו עמו".

בספרים רבים נמסר רעיון זה בשם רבינו הבעש"ט זצ"ל כפי שמביא בשמו המגיד מפולנאה זי"ע ותלמידים אחרים, וכך כתב: "שמעתי ממורי שאם נזדמן שראה דבר עבירה או שמע על אחד שיבחין שיש בו שמץ עבירה זו, ושירגיש לתקן את עצמו וידע שניתן לו לראות כדי שיסור הוא עצמו מרע, ויתקן את עצמו שיהיה טוב. ואז גם הרשע יחזור בתשובה אחר שיכליל אותו עמו על ידי אחדות... שכולם אדם אחד" ( תולדות יעקב יוסף, לך לך, אות ג).

אם ישאל השואל הלוא גם לצדיקים הגדולים ביותר יכול לצאת שיראו את המעשים הנפשעים ביותר כמו שמסופר בתלמוד על רבותינו גדולי התנאים והאמוראים שראו מעשים חמורים? התשובה נמצאת בספר "שפתי צדיקים": אמר הרב בוצינא קדישא איש אלוקי הבעש"ט ז"ל, נשמתו בגנזי מרומים, שאין במציאות שיהיה אדם רואה לאחד עובר עבירה אא"כ יש בו שמץ מינהו מאותו עבירה עצמה או דוגמתה. על דרך משל... שרואה שעובד עבודה זרה מסתמא יש בו שמץ מזה והיינו כעס שאמרו ז"ל כל הכועס כאילו עובד ע"ז, ועל דרך זה בכל העבירות. ומראין לו מן השמים כדי שיזכור ויעשה תשובה (וירא יד, ב).

על פי זה מובן מה שסופר על הבעש"ט זצ"ל בעצמו: "ואמרו מגידי אמת שפעם אחת ראה הבעש"ט הקדוש נבג"מ לאחד שחילל שבת. פשפש ומצא בעצמו, ששימש עם צורבא מרבנן, טרם שלמד (הצורבא מרבנן) ממנו דברי תורה. והיינו חילול שבת כי תלמיד חכם דומה לשבת. שהבעש"ט זצ"ל הודאג למה גילגלו לו לראות חילול שבת? אות שזה הוא מן השמים שגם בידיו יש חטא של חילול שבת. הרי ודאי וודאי שלא חילל שבת ח"ו במזיד. ואף בשוגג לא יתכן שחילל שבת, שהרי "רַגְלֵׁי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר" (שמואל א ב, ט). אם כן המשיך לחפש ולסרוק כל דקה ודקה מה עשה וכיצד נהג.

פרשת בן סורר ומורה מלמדת אותנו שכדי להיטיב את מעשה בנינו צריך להיות שלמים ולשמש דוגמא. "דרוש וקבל שכר" – לדרוש מעצמנו להיות שלמים ושכרנו יהיה במעשיהם הטובים של צאצאינו.