פרשת כי תבוא – השמחה כדרך חיים

כיצד יש להבין את תוספת הנימוק שכל הקללות מגיעות בגלל שלא שמחנו, וכי בגלל שלא שמחנו אנו נענשים כל כך?

הרב הלל מרצבך , י"ח באלול תשע"ה

הרב הלל מרצבך
הרב הלל מרצבך
עצמי

בפרשתנו אחר פירוט הקללות מופיע סיכום מעניין לכל הקללות כולן (דברים כח מה-מז): "וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה... תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל."

ונשאלת השאלה, כיצד יש להבין את תוספת הנימוק שכל הקללות מגיעות בגלל שלא שמחנו, וכי בגלל שלא שמחנו אנו נענשים כל כך?

שני כיוונים ניתנו להבנת הפסוק, כדלהלן.

הסבר א' – עבירה מתוך שפע ושמחה

על פי פשוטו של מקרא, משתמע שעם ישראל שרוי במצב כלכלי טוב לאחר שזכה לברכה מרובה מאת הקב"ה. ובמקום להודות לה' ולהכיר בטובו דרך קיום מצוותיו, עם ישראל בעט בהן ולא שמר עליהן. וכך אכן מובא ברש"י: "מרב כל: בעוד שהיה לך כל טוב".
הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה"משך חכמה", מרחיק לכת עוד יותר באותו כיוון. לדעתו, החוסן הכלכלי ששרר בזמן העבירה הוא עצמו סיבתה. ואלה דבריו: "הסיבה לזה שלא עבדת הוא מחמת שהיה לך "שמחה וטוב לב - מרוב כל"."

הסבר ב' – חסרון בשמחה הוא עבירה

מנגד, יש פרשנים רבים שהבינו את משמעות הפסוק באופן שונה. לדעתם, העבירה הגדולה היא חסרון השמחה. וכך כותב הרמב"ם (הלכות שופר וסוכה ולולב פ"ח הל' טו): השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב". 

רבנו בחיי (על הפסוק) מבאר את רעיון זה ביתר שאת: חייב האדם על השמחה בהתעסקו במצוות, והשמחה במצווה - מצווה בפני עצמה. מלבד השכר שיש לו על המצווה, יש לו שכר על השמחה, ועל כן יעניש בכאן למי שעובד עבודת המצווה כשלא עשאה בשמחה. 

נמצאנו למדים שיש בקיום המצוות שני מרכיבים שונים. מעבר לקיום המצווה כשלעצמה, ישנה חובה לשמוח בעת קיומה. ויש להבין מדוע יש לקיים את המצוות מתוך שמחה.

השמחה מהווה הזדהות וחיבור למצווה

נראה שהחובה לשמוח בקיום המצווה היא מפני שמטרת המצוות היא לחבר אותנו אל ה'. ובשעה שאדם שמח במצוות הוא מבטא את הקשר של אל ה', את האהבה שלו אל ה', והרצון להתקרב יותר אל ה'.

כמובן שישנה חובה לקיים את כל המצוות גם כשלא שמחים, אך העיקר במצווה אינו המעשה החיצוני אלא הכוונה המלווה אותה. שכן כותב המדרש (בראשית רבה מד א ד"ה אחר הדברים): לא נתנו המצות אלא לצרף {לזכך} בהן את הבריות. וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצוואר, או מי ששוחט מן העורף.

משמע שעיקר מטרת המצווות הוא לעדן אותנו, ולקרב אותנו אל ה'. וככל שאדם שמח יותר במצווה הוא מקיים את מטרת המצווה. על כך כותבת הגמרא (חגיגה ט ע"ב) "רחמנא ליבא בעי" {ה' רוצה את הלב}.

וכן כתב רבי יוסף אלבו בעל "ספר העיקרים", שהשמחה המלווה את קיום המצוות היא מעידה על איכות העשייה שלה (ספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק לג): השמחה נותנת גמר ושלמות אל הדבר הנפעל, עד שהפועל האחד בעצמו בשמחה ובטוב לב יקרא מעלה, וכאשר יעשה בעיצבון יקרא פחיתות... 

ולסיום, אנו כעת, בימי חודש אלול, "אני לדודי ודודי לי", ימים של העצמת הקשר עם ה', ימים של בירור הרצון שלנו מול ה'. חשוב שננסה להעצים את האהבה שלנו אליו מתוך שנחוש את השמחה שלנו בקיום מצוותיו.

נתפלל שנזכה לעבוד את ה' בשמחה מתוך חיבור ואהבה גדולה ונגיע מוכנים לימים הנוראים שעומדים לפנינו, ומתוך כך נזכה שה' יחזיר לנו את אהבתו האין סופית, ונזכה לכל הברכות הטובות הכתובות בתורה.