בתחילת פרשתנו, מצווה משה רבנו את ישראל, שמיד לאחר כניסתם לארץ, יביאו את ביכורי הפירות לבית המקדש ולכהן.
שלא כבמצוות האחרות, הכתובות בתורה בתמציות רבה, הרי שמצווה זו זוכה לפירוט רב ביותר. בעוד שמצוות שבת שהיא אחת המצוות היסודיות והחשובות ביותר בתורה עד שפרטי דיניה ממלאים מסכת גדולה מאוד בתלמוד, הרי שבתורה שבכתב אין לנו אודותיה תיאור כל כך מפורט, אנו מוצאים לעומת זאת במצוות הביכורים פירוט כולל בפרשתינו, והשאלה מדוע?
גם פרשת הביכורים, אותה קורא האדם בשעה שהביא את פירותיו לבית המקדש, צריכה לימוד. כבר נחלקו הרמב"ם והרמב"ן (בספר מצוות) האם חיוב התפילה הוא מן התורה, או מדרבנן. אך לדעת כולם את נוסח התפילות תיקנו אנשי כנסת הגדולה. כמו כן ברכת המזון שחיובה לכל הדעות מן התורה כפי שצווינו: "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח, י), הרי שנוסח הברכות תוקן במשך הדורות. ואילו כאן, נוסח פרשת הביכורים כתוב בתורה בצורה מפורשת וברורה ובאריכות רבה מאוד. מה מייחד את מצוות הביכורים שנוסח דבריו של המקריב נאמר בתורה מפורשות?
הנה, כל מתנות כהונה, אין חובה על בעל השדה להוליכן לבית הכהן והלוי אלא היפוכו של דבר, הכהן, הלוי והעני, באים לשדהו ולביתו של בעל היבול ושם נותן להם את חלקם. לא הטריחה התורה את בעל השדה לחפש ולתור אחר כהן, לשאת ולהוביל את היבול לבית הלוי. ואילו במצוות הביכורים הטריחה התורה את האדם לבוא אף מן הקצה הצפוני ביותר של ארץ ישראל עד לבית המקדש, וזאת כדי להביא מעט פירות לכהן. גם בכך שונה מצווה זו מייתר המצוות התלויות בארץ. וגם זה תמוה מדוע התייחדה מצווה זו בזה?
יש לומר בביאור מצווה זו, שחששה התורה שכשעם ישראל יגמור לכבוש את ארץ ישראל וכל אדם ינחל את נחלתו, ישתעבד ויתמכר האדם לחומר ולחומרנות, עד שיתחיל להאמין שכל מה שיש לו הוא פרי השתדלותו ומאמציו. כמו שהזהיר משה רבנו את ישראל: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה... ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך... ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך... ואמרת ... כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יב-יז). לכן ציוותה התורה, שיהא אדם עולה בכל שנה ושנה, ומודה ומתוודה שכל יבוליו הם מאוצר מתנת חינם של הקב"ה, וכל חייו וקיומו של עמנו מאז היותו לעם הם מאיתו יתברך.
מצוות הביכורים אינה בשביל לתת לכהן עוד חלק ביבול. שכרו משולם כבר בתרומה הניתנת לו. אלא היא באה כדי לחנך את הנותן ולהטביע בתוכו את היות הקב"ה הזן והמפרנס. אשר על כן מצווה זו אינה יכולה להיות כמו תרומה ומעשרות אשר הכהן והלוי או העני באים בכל שעה ובדרך אגב נותן להם בעל הבית את חלקם מבלי שאפילו שם לב למשמעות של המצווה ועומקה. אלא בטירחה לעלות לירושלים ואז יפנים בעל הבית כי כל יבולם הוא מאיתו יתברך.
אך משהו יותר עמוק יש במצווה זו המבהיר את ייחודיותה על פי משלו של הבן איש חי שהשבוע צוין יום הסתלקותו.
שר בכיר של המלך יצרו תקף עליו. כבר זמן רב שהוא חושב על האוצרות השמורים בבית המלוכה ועוברים מדור לדור. למה הם מונחים שם סתם כך? דווקא לי יש מה לעשות איתם... רעיונותיו לא הסתכמו במחשבות מחוכמות, מהר מאוד הוא עבר למימושן. חתר חתירה בכותל, בקוצר רוח נכנס פנימה והחל למשש. החושך היה סמיך מאוד, והעבודה הייתה קשה. אך הוא לא מצא מאומה. מסתבר שפנה אל המבוא ולא אל חדר האוצר, ושם חיפש, עד שעלה בדעתו כי עוד מעט ויעלה השחר, וחלילה הוא יתפס, ועל כן נטש את חיפושיו ואץ בדרכו חזרה החוצה.
באותו לילה עצמו גם עמיתו הרהר במחשבות גזילה. שר זה ידע את מבואות הארמון ומיקומו של חדר האוצר. הוא לקח כלי עבודה וחפר חפירה הישר אל תוך חדר האוצרות. הפריצה הייתה קלה וחלקה. עכשיו עמד מול הררי מטמונים! מרגליות, יהלומים, זהב וכסף. כמובן שמיד התנפל על כל מה שראו עיניו בשמחה עצומה הוא החל למלא את כיסיו, ואת חיקו, אחר שלף תרמילו ומילא גם אותו. הוא כמעט יצא החוצה, ולפתע החלו מחשבות טורדות אותו: "מימי גנבתי?" שאל, "ממלכי האהוב!" השיב לעצמו, "איך זה שנהייתי עז פנים כל כך כדי להתנכר למלכי?" שאל שוב את עצמו.
הוא התחיל להרהר במוראו ובתוקף גדולתו של המלך, באהבתו הגדולה ובהערכתו העצומה לגבי כל מה שעושה המלך בממלכה. הוא גם נזכר בכל הטובות האישיות של המלך אליו. עד שגעה בבכי של צער. "מה?" שאל את עצמו, "איך אעשה דבר שיכעיס את המלך? את מלכי הרם והאדיר, חלילה לי מעשות כדבר הזה! הוא ניער את כפותיו, הוציא מכיסיו את כל הרכוש שנטל משם. רוקן את תכולת תרמילו, השיב את הכל למקומו ויצא משם עייף ויגע בלא שלקח מאומה בידוע
הבוקר הגיע, שומרי בית המלך, זיהו חפירות מוזרות בכותלי בית האוצר. התחקירנים החלו לבלוש אחר מקורות הפריצה הכפולה. בלשים החלו לקחת עדויות מאחראי המשמרות בבית המלוכה. ההפתעות באותו בוקר היו חיוורות לעומת הגילוי המפתיע: בחדר האוצר לא חסר דבר!! לא ניטל מאום! החקירה הסתעפה. "האם היה רצון אחר לגנבים חוץ מאשר האוצרות? ולמה לא לקחו כלום? את מה הם באמת מחפשים אם כך?"
כל ההוכחות הובילו לשני שרי המלך. כשהובלו שניהם למשפט, הוגבהו גבותיהם של השניים בתדהמה. "שניים בלילה אחד? איך לא נפגשנו?"
הראשון הודה במעשיו והוא אמר כי חתר החתירה משום שחפץ לגנוב מאוצר המלך, אבל במקום שנכנס לא מצא מאומה כך שבסופו של דבר לא נטל כלום! הדגיש שוב ושוב. הוא קיווה לרחמים, אבל המלך אסרו בבית האסורים.
השני, ניגש בבושה עצומה, עיניו מושפלות, קולו רועד בדבר, ועם כל זאת אמר דברים ברורים:"אדוני המלך, מה אומר ומה אדבר. בוש אני ונכלם מפניך, כי אכן באתי אל אוצר המלך בפריצה ואפילו לקחתי משם כסף וזהב ואבנים טובות. והנה- אחרי שמילאתי חופני בכל העושר האגדי, התחרטתי עד מאוד על התנהגותי הנואלת. כי נתעוררה אהבתך בליבי, שהרי אוהב אני את מלכי יותר מאשר את נפשי, ואיך אוכל לעשות דבר שיגרום לך שתתעצב או תכעס? גם שמתי על ליבי תוקף גדולת מלכותך ומוראך. איך אחטא למלך אדיר כמוך? ומשום כך עזבתי הכל ויצאתי מבלי שלקחתי מאומה.
בושתו וכלימתו וחרטתו נגעו ללבו של המלך. גם העובדות דברו בעדו. אכן טביעות אצבעותיו היו על גבי הרכוש שמשום מה הושב למקומו. המלך פטרו לשלום, ועוד העניק לו מתנות רבות. וכך אמר המלך: "המתנות הניתנות לך היום: לא באות כמחווה על כך שהחזרת את האוצרות למלך- ממש לא! זו חובתך המתבקשת. המתנות מוענקות לך היום על ידי בית האוצר של המלך בשל אהבתך העצומה למלך. הסיבה שלא גנבת לבסוף לא הייתה משום יראתך לגורלך, אלא מגודל הערכתך למושל. ועל כן ראוי אתה למתנות".
מצוות הביכורים באה לבטא את אהבתנו לקב"ה דווקא בשעה שטוב לנו, דווקא אז אנו זוכרים כי הוא הנותן לנו כוח לעשות חיל, וכל אשר לנו מאיתו יתברך, אשר מאהבתו אלינו ניתן לנו היבול, ואנו מחזירים אהבה .שרידתינו מול אויבינו הוא מאהבתו אלינו ואהבתנו אליו. כדי לבטא אהבה אנו טורחים ובאים למקום המסמל ביותר את אהבת עם ישראל אל הקב"ה ואנו מבליטים את אהבתנו מול הקב"ה, ואכן ככל שנאהב אותו יותר כך יעניק לנו את ברכתו. כמו אותו מלך אשר נתן מתנות בעבור אהבת השר הגנב אליו. כך הקב"ה וודאי ייתן לנו. וכמו שאנו מסיימים: "השקיפה ממעון קודשך וברך את עמך ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו".
מי יתן ויקוים בנו:"השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם".