כף הקלע

אלה בינינו שמביטים בקנאה בימים האחרונים ב"מגדלור הגרמני" של אור לגויים נסחפים גם הם לבלבול העולמי התורן. חבל.

מרדכי קרפל , כ"ג באלול תשע"ה

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

התהליך ההיסטורי שעוברת גרמניה מרתק מאין כמוהו. היא מוטלת מקיצוניות אחת לשנייה ולא מסוגלת להתאזן.

חגיגות קליטת המהגרים-פליטים – רק אתמול עשרת אלפים – נמצאות בעיצומן. גרמניה של אתמול בחרה בקיצוניות אחת – בדיקטטורה נאצית-פשיסטית שרואה לנגד עיניה את ישותו וערכו של הכלל בלבד. היום היא מטולטלת לקיצוניות ההפוכה: אין עם, אין אומה – רק הפרט, האינדיבידואל.

זהו בדיוק עונשם של הרשעים. כשאביגיל מאחלת לדוד להימלט מכל מבקשי נפשו: "וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ", היא לא שוכחת להדגיש גם את עונשם של רודפיו: "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע".

ברור הרי שהעונש של גלי ההגירה שמביאים על עצמם הגרמנים, נובע מבלבולם הנורא בעקבות מה שעוללו לעולם בכלל ולעם ישראל בפרט בעבר הלא רחוק. "תמוטט רשע רעה" אומר דוד המלך בספר תהילים. הרעה עצמה – היא היא שמביאה את העונש.

השאלה ההיסטורית הגדולה שהעמידה גרמניה היא כיצד זה אומה כה תרבותית הגיעה עד לשיא הרוע המוחלט. התשובה נמצאת בעצם השאלה. דווקא היתרון התרבותי שלה הביא אותה להתיימר להיות עם נבחר, גזע עליון, גזע אדונים. אבל כבת מורשת התרבות הנוצרית, שהיה לה חלק גדול בעיצובה של גרמניה, ידעה גם גרמניה ש"המקום תפוס"; ישנו כבר "עם נבחר". השנאה העזה ליהדות, הייתה, בין היתר, הכרה פנימית, לא לגמרי מודעת, ביתרונה של היהדות ובבחירתו של ישראל. וקנאה נוראה.

הגרמנים, שהתיימרו לרשת את הבכורה, חשו הכרח היסטורי להשמיד את הבכור האמתי. להעלים ראיות. ממש כמו שהנצרות, שהתיימרה להחליף את ישראל, ביקשה גם היא להעלימו, אם כי לא באותה מסקניות טוטאלית, המאפיינת את האופי הגרמני הספציפי.

כן, זהו אותו מאבק בכורה – קראו לו מיתולוגי אם נוח לכם יותר – בין יעקב לעשו. עשו מעולם לא השלים עם גורלו.

אחרי שאירופה הנוצרית התיימרה להעמיד במקומו של ישראל את "ישראל החדש", הנוצרי, והעמידה את הקריקטורה של האידיאה הדתית הישראלית, בדמות הדת הנוצרית, באה גרמניה והעמידה קריקטורה אחרת, כואבת הרבה יותר, קריקטורה של האידאה הלאומית הישראלית – בדמות הלאומיות הגרמנית.

עכשיו הם לוקחים את היסוד המרכזי השלישי של היהדות – האדם. ושוב, מנתקים גם אותו מן המכלול הישראלי ההרמוני והמאוזן, ובמקום ההומניזם הישראלי המקורי, של קבלת עול מלכות שמיים כפסגתה שלמותה ותכליתה של התודעה האנושית, במקום ההומניזם הישראלי של "אתם קרואים אדם", ושל "ישראל אשר בך אתפאר", חורטת אירופה בכלל וגרמניה בפרט קריקטורה חדשה על דיגלה – אהבת האדם.

"אהבת האדם" שפתאום מגלה גרמניה היא שיטחית, מביכה ופתטית והיא סופה בכל מובן שהוא – תרבותי, כלכלי, חברתי, מדיני ועוד. ואכן, הגיע זמן החשבון. וריבונו של עולם איננו פועל (רק) מחוץ להיסטוריה. הוא גם המשמעות המוסרית הפנימית שלה. וכשמתגלה שהרשע נענש בפשעו, ושהוא הוא שמביא על עצמו את העונש הזה במו ידיו – אות הוא שצדק אלוקי מנהל את ההיסטוריה.

אלה בינינו שמביטים בקנאה בימים האחרונים ב"מגדלור הגרמני" של אור לגויים, ויש כאלה לצערנו, נסחפים גם הם לבלבול העולמי התורן. חבל. אור לגויים אמתי ישנו רק במקור אחד. הוא אמנם קצת מאובק אבל אין לו תחליף. אבל למי שהתרגל לחפש את האוצר רק בשדות זרים קשה לראות שהוא יושב עליו.

גם יעקב עדיין לא משלים עם גורלו.