הסתר אסתיר
הסתר אסתיר

בפרשתנו אומר הקב"ה למשה רבנו, כי יהיו ימים שעם ישראל יעזוב את הדרך הטובה ויפר את בריתו עם ה'.

ואז: וחרה אפי בו ביום ההוא, ועזבתיו והסתרתי פני מהם והיה לאכול. ומצאוהו רעות רבות וצרות... ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה..." (ל"א י"ז- י"ח).

מהו ההסתר פנים? והאם באותה שעה אנו צריכים להתייאש ח"ו? שאלה אקטואלית מאד לימים אלו שאנו מחפשים את ההתגלות בסימן של 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך'?

הגמרא אומרת: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב..." ואחד מהטעמים לשמחה ביום זה הוא משום שהרוגי ביתר ניתנו לקבורה. מאורע זה אף הוסיף לנו את ברכת "הטוב והמטיב" - הברכה הרביעית בברכת המזון, בנוסף לשלושת הברכות מן התורה. הטוב- שלא הסריחו , והמטיב- שניתנו לקבורה.

מדוע קבורתם של הרוגי ביתר כה חשובה היסטורית שעד היום אנו מציינים אותה בברכת המזון בכל פעם שאנו אוכלים פת, ופעם בשנה ביום- טוב של חמישה עשר באב?

כדי להבין זאת יש להתבונן מה אירע שם, ומי הם אותם הרוגי ביתר שניתנו לקבורה?

היה זה כחמישים שנה לאחר חורבן בית המקדש השני. בשנים הראשונות לאחר החורבן הגדול עוד נותרו יהודים בארץ ישראל שקיימו חיי תורה תחת עול הרומאים, מה שנסך בהם תקווה שעוד יצאו לחירות מעול מלכות רומי וישובו לבנות את בית המקדש. אולם לאחר שפרצה מלחמת ביתר החלו הרומאים לטבוח ולהרוג ביהודים במספרים נוראיים עד שכמעט לא נשארו יהודים בארץ ישראל.

לא פלא שעם ישראל חש ייאוש נורא, עד שאמרו אז שמחורבן ביתר נגדעה קרן ישראל ולא עתידה לחזור עד שיבוא משיח בן דוד. ולא זו בלבד, אלא שמרוב שנאתם לא הניחה מלכות הרשעה להביא את הרוגי ביתר לקבורה במשך שלוש שנים, שזהו ביטוי נוסף להשפלה הנוראה שעברה על עם ישראל. כל זאת היה משום חטאיהם , שהסתיר הקב"ה פניו מעם ישראל וסילק השגחתו מהם עד שנותרו שרויים באפילה.

והנה, בתוך חושך עמוק ונורא זה, התנוצצה קרן אור מופלאה. שלמרות שהיו המתים מונחים שלש שנים בביזיון בלא קבורה בכל זאת הם לא הסריחו, ולאחר מכן גם נעשה נס שהמלכות הסכימה שיינתנו לקבורה. בכך הראה הקב"ה לעם ישראל, שלמרות הכל, ואף שהם מרוחקים מאתו מחמת חטאיהם בכל זאת לא עזב אותם לגמרי והוא שומר על כבודם שלא יתבזו, עד שניתנו לקבורה. זוהי החשיבות המיוחדת של מאורע זה לכל הדורות, שאף כאשר הקב"ה מסתיר פניו ואנו מוכים וסובלים, אין זה כמכת אויב, אלא כאשר ייסר איש את בנו. בהרוגי ביתר היוו הוכחה ל'כי לא ייטוש ד' עמו'. וגם בתקופות המרות ביותר, הקב"ה שומר עלינו.

בברכת המזון אנו מברכים ומודים על נתינת המזון. בשלושת הברכות הראשונות מזכירים את החן, החסד והרחמים של הבורא עלינו, ובכללם את ירושלים ובית המקדש, כי ע"י השראת השכינה בעם ישראל הוא נותן להם שפע, ברכה ופרנסה. אמנם כל זה היה בזמן שהיו ישראל יושבים על אדמתם בארץ ישראל והשכינה שרתה בבית המקדש, אבל משחרב הבית וגלו ישראל, היה ניתן לחשוב שפסקה לגמרי השגחת ה' מישראל ח"ו בא ללמדינו הבאת הרוגי ביתר לקבורה שלא כך! כאשר המצב היה קרוב לכליון האומה, והיו נתונים בכזה הסתר פנים הרי שבתוך כל זאת התחולל הנס של 'הטוב והמטיב'. והתגלה שגם בתקופת הריחוק והגלות יש השגחה נסתרת שעל ידה גם זוכים ישראל בימי הגלות המרה להספקת מזונם מאת ה'. ולכן מדגישים שהשגחה זו היא תמידית ונצחית 'הוא הטיב, הוא מטיב, הוא ייטיב לנו, גמלנו גומלינו ויגמלנו לעד, ומכל טוב לעולם אל יחסרנו'.

גם בימים אלו אנו נמצאים בהסתר פנים. אויבנו מבקשים לכלותינו ולהכחידנו מגוי, שלא ייזכר שם ישראל עוד. עלינו להתחזק מתוך השמחה של יום ט"ו באב, דהיינו לזכור שהקב"ה אינו עוזב אותנו אף לרגע אחד קט, אלא הוא 'הקל- אבינו- מלכנו- אדירנו- בוראנו- גואלנו- יוצרנו- קדושנו- קדוש יעקב-רוענו-רועה ישראל- המלך הטוב והמטיב לכל'. אם רק נחשוב על כל אחד מהדברים הטובים הללו, נוכל בנקל להתגבר על כל הקשיים.

המגיד רבי יעקב גלינסקי זצ"ל סיפר על חייו כאשר הגיעו הקומוניסטים וכבשו את ליטא. הישיבות נסגרו על מנעול ובריח, ואנו המשכנו ללמד במחתרת, עד שיום אחד הגיעו הקומוניסטים, תפסו את כלנו והעלו אותנו לרכבות. היעד היה ברור – סיביר.

כשהגענו לשם, אסף אותנו המנהל ואמר: "דעו לכם, כי השער שאותו עברתם כעת הוא חד סטרי. מכאן אף אחד לא יוצא חי!..." עבדנו בעבודות משברות כל עצם, רעבנו ללחם וסבלנו מקר. הקשי היה עצום, אך במשך כל אותו זמן החזיקה אותי תקוה אחת – יום יבוא ואשתחרר מפה... יום יבוא ואחזר הביתה לאמא שלי, אתן לה נשיקה ואמר לה: "תודה, אמא. תודה שמכרת את פרוסת הלחם האחרונה שלך כדי שיהיה לי מלמד קצת יותר טוב...". הייתי חולם על כך ללא הרף ומדמין לעצמי את הרגע שבו אשוב הביתה לאמא ואמר לה: "תודה".

סוף כל סוף נגמרה המלחמה – ואנחנו שחררנו. חזרתי הביתה, אך אז גליתי שאין בית, אין אבא ואין אמא. היטלר ימ"ש הרס את ה-כ-ל. שבור ורצוץ הגעתי ארצה. לא רציתי לחיות, לא היה לי עבור מה.

נכנסתי אל ה"חזון איש", וכששמע שאני מיאש מהעולם, אמר לי: אספר לך ספור – בליטא היה סוחר, שהיה נוהג מדי שנה בשנה לפני יום השוק לקחת הלואות רבות. ביום השוק היה קונה סחורות בזול, ובמשך כל השנה היה מוכר אותם ובזה התפרנס והחזיר את חובותיו, כך – עד יום השוק של השנה שלאחר מכן, שבה היה שוב לווה... שנה אחת, לאחר שאסף את כל הכסף, הוא חלה. אם לא אסע כעת – אאבד את פרנסתי לשנה שלמה! בלית ברירה קרא לאשתו ואמר לה: "אני יודע שאינך רגילה לכך, אינך מבינה במסחר, ואינך אוהבת לעשות זאת, אבל אין בררה – הפרנסה של כל השנה עומדת כעת בסכון! את חיבת לנסע! קחי את כל הכסף, אמר לך בדיוק לאיזה סוחר לגשת ומה לקנות".

האשה ספרה את כל הכסף, צררה את כל הסכום בשקית ובעוד שקית – ונסעה. כשהגיעה ליריד קדם את פניה רעש עצום. מעודה לא שמעה רעש כזה... רגילה היתה לקולות שמשמיעים ילדים וברוזים... היא אבדה את עשתונותיה, הסתחררה ונפלה מעלפת. כעבור דקות ספורות שבה אליה רוחה, ומשהבינה כי אין השעה כשרה לפנוקים מסוג כזה, אספה את הסלים והלכה לדרכה.

היא פגשה את הסוחר שעליו המליץ בעלה, שניהם הסכימו על מחיר, וכשבקש הסוחר את שכרו והיא החלה לחטט בסליה, נמלטה זעקה נוראית מפיה – "אין כסף!!!" כנראה, כשנפלה נפל ממנה הארנק... הצעקות הזעיקו את העוברים והשבים, ואחד מן הנאספים אמר, ששמע פלוני האומר שמצא סכום כסף גדול. עד מהרה נערכו אחריו חפושים נרחבים, וכשנמצא האיש, דאג מישהו להביאו. "אתה מצאת את הכסף שלי?" – האשה הדומעת בקשי הצליחה לדבר. "מצאתי כסף, אני לא יודע אם הוא שלך" – השיב האיש.

"הנה, אתן לך את כל הסימנים: הסכום היה כזה וכזה, יש שם כך וכך שטרות בצבע כזה, וכך וכך שטרות בצבע כזה. הכל היה קשור בתוך שקית עם סרט". "נכון, גברת. הכסף שמצאתי הוא הכסף שאבד לך". האשה לא ידעה נפשה מרב אשר. היא הושיטה את ידה כדי לקבל את הצרור, אבל זו נותרה תלויה באויר וריקנית.

"אפשר את הכסף?" היא שאלה. והאיש השיב: לא! איני נותן! היא התקשתה להאמין למשמע אוזניה, ומיד צעקה: אתה לא מתבייש? יהודי לא מחזיר אבידה? לא למדת תורה?? והוא משיב: "דוקא משום שלמדתי תורה אני יודע, שהעיר שלנו היא עיר שרבה גויים, ואדם שמוצא מציאה בעיר כזו 'הרי אלו שלו', שהרי מרב הסכויים שנפלה מגוי, ואפלו נפלה מיהודי הוא מתיאש ממנה, משום שהוא משכנע שגוי מצא אותה. את התיאשת מן האבדה הזו, לכן היא שלי".

"אין לך רחמים?", שוב צצו הדמעות בעיניה. "יש לי, והרבה – אך על הילדים שלי... תביני, אם הכסף היה שיך לך על פי דין, הייתי מחזירו לך, אבל הוא שלי על פי דין".

עד מהרה החלו להשמע קולות רמים. אלו צדדו בעד האשה ואלו בעד האיש, ולבסוף הצליחו לשכנע את המוצא לגשת אל רבי יצחק אלחנן ספקטור זצ"ל שהיה רב העיר לברור הענין.

כשהגיעו לבית הדין אמר המוצא: "הרב, הגענו לדין תורה, ואני מבקש לדעת מהו הדין. איני רוצה ענינים של חסידות או לפנים משורת הדין, מבקש אני לדעת מה ההלכה, האם הכסף שיך לי או לה".

שמע הרב את המקרה ואמר: "קדם כל, החזר לה את הכסף, ואחר כך אסביר". לאחר שהאיש עשה כמצותו, אמר לו: "אלו דברים פשוטים. אתה אומר שהכסף שיך לך כי היא התיאשה כשראתה שהכסף אבד, אך באמת היא אינה יכולה להתיאש משום שהכסף שיך לבעלה, ומאחר שבעלה אינו יודע על האבדה, הוא אינו מתיאש. אשה זו אינה 'בעל הבית' לענין יאוש".

ה"חזון איש" סים את ספורו ופנה לרבי יעקב גלינסקי: "וכי העולם שלך הוא, שאתה מתיאש ממנו? וכי אתה הוא בעל הבית? הלא העולם שיך לקב"ה, ולנו, כבני אדם, אין יכלת להתיאש. עליך לעמד ולהתפלל, והקב"ה יעזר לך".

גם אם יש הסתרה ח"ו עלינו לדעת שהעולם של הקב"ה ובכוח התפילה ניתן להתגבר על כל הקשיים ולראות את האור. הרוגי ביתר מלמדים אותנו כי גם בהסתרה שבתוך ההסתרה בוודאי גם שם נמצא השי"ת.

בימים אלו אנו מבקשים מהקב"ה שיתגלה לנו מתוך ההסתרה ויקוים בנו: 'מלוך על כל העולם כולו בכבודך והנשא על כל הארץ ביקרך, והופע בהדר גאון עוזך על כל יושבי תבל ארצך, וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו, ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה'.