מתוך ניסיון חייו

הרב ד"ר יוסף מנדלביץ' , ז' בתשרי תשע"ו

יוסף מנדלביץ'
יוסף מנדלביץ'
מוזיאון גוש קטיף בירושלים

אני זוכר טוב את יום כיפורים שלי הראשון. היה זה בברה"מ ולמדתי בגיל  16 בבית הספר לנוער עובד. בעיר ריגה (לטביה) שגדלתי לא היו הרבה יהודים, לא היו חיים יהודים, כמעט לא פגשתי יהודים

"עם מפוזר ומפורד". שונה היה בית ספר זה לנוער עובד. ביום למדנו לפרנסה ובערב למדנו לימודים כלליים. היו הרבה יהודים בכיתה שלי.

יום אחד קם אחד החברים היהודים ואמר – היום לא לומדים. שנה חדשה לנו.

התפלאתי, שאלתי – איזה שנה חדשה בספטמבר? שנה חדשה הרי בינואר!

והחבר ענה – אני מדבר על ראש השנה של היהודים!

מוזר, למה ליהודים יש ראש השנה שונה מכולם. אז מה עושים?

והחבר ענה – הולכים לבית כנסת.

אני? אדם נאור כמוני ילך למקום חשוך כזה?

אבל לא הייתה לי ברירה - כול החברים הלכו ואני איתם. אמנם הדבר לא היה כול כך "נורא". החברה לא נכנסו לבית הכנסת. ברחוב שעל יד בית הכנסת התאספו כמה מאות בני נוער, בנים ובנות. היה שמח. אהבתי את האווירה ושאלתי – מתי יהיה עוד חג כזה ליהודים?

התשובה הייתה, כמובן - עוד עשרה ימים (יום כיפור).

הפעם הלכתי לבית הכנסת מרצון ובשמחה. אומנם היה זה יום כיפור, אבל בשבילי הייתה זאת הזדמנות נוספת לפגוש חברים חדשים, להיות עם היהודים.

ובכן יום כיפור פתח לי דף חדש בספר חדש של החיים.

ועוד יום כפור אחד אני אזכיר. עברו רק שש שנים וכבר נהיתי לפעיל במחתרת יהודים שבברה"מ. כידוע נעצרנו אז בשדה התעופה בניסיון להימלט לישראל במטוס החטוף.

נעצרנו בשדה התעופה על ידי שרות הביטחון הסובייטי ונשלחנו למתקן חקירות של הקג"ב.

היו אלה חודשים קשים עבורי. חברים נשברו אחד אחד והתחילו לשתף פעולה עם החוקים. עוד יהודים נעצרו. התנועה היהודית המחתרתית נהרסה כמעט כליל.

אני לא מסרתי לקג"ב שמות חברים ולכן נשלחתי למכון לפסיכיאטריה פלילית.

זה היה התקן חקירות ועינויים של הקג"ב מוסווה לבית חולים פסיכיאטרי.

עברתי חודש קשה מאד. איימו עלי שאם אמשיך להתעקש, יטפלו בי בתרופות פסיכיאטריות.

יום אחד הוציאו אותי מ"בית החולים" הזה.

-אתה יוצא מכאן. מחזירים אותך להמשך חקירה עם חבריך!

בשבילי היה זה יום הגאולה. לא אבלה את שארית ימי בבית חולים מטופל בתרופות הרסניות. אהיה עם חברי!

בדרך ממקום נורא זה חזרה לכלא, נזכרתי שהיה זה ערב יום כיפור!

נפתח דף חדש בספר החיים שלי.

היו עוד עשרה ימי כיפור בולטים שעברתי כבר בכלא - מחנה כפיה הסובייטי.

אספר על המיוחד שבהם. ערב יום כיפור תשמ"א נערך במחנה כפייה שבהרי אורל חיפוש כללי בחפצים של אסירים. אצלי נמצאו והוחרמו - סידור, ספר תנ"ך ועוד ספרים בשפה העברית שהגנבתי בסתר למחנה.

הרגשתי שהחרמת ספרים, שהיו לי לציפור נפש, זה עונש מן השמים. אמרתי לעצמי - הקב"ה העניש אותי שעד שהחלטתי לשמור תורה ומצוות - לא צמתי בשום צום. החלטתי, שאתחיל תענית ממושכת – להחזיר לה' את כול מה שהחסרתי בתעניות. וזה מתוך תפילה שה' ירחם עלי ויחזיר לי את הספרים.

צמתי נ"ו ימים וקרה נס! - החזירו לי את הספרים. אחרי כמה חודשים, בתום י"א שנות מאסר גורשתי מהכלא ישר לא"י! וזה היה בזכות התענית הממשוכת ההיא-יום כיפור אריכתא, שהעולם נזכר על קיומי והתחיל לפעול.

יום כיפור הראשון לגאולה הייתי בישיבת "מרכז הרב". כשנכנסתי לאולם בית המדרש עם מאות בחורי ישיבה עטופים בטליתות - אמרתי לעצמי - כך דמיינתי בעיני הרוח את יום כיפור שפעם אהיה חלק ממנו.

שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה!