עידן התשובה

החזרה לארץ היתה רק השלב הראשון בתשובה הלאומית. עתה מתחיל השלב השני – החזרה לעצמנו, לזהותנו ולתרבותנו, והיא היא מהותו של תהליך התשובה בדורנו. חשיבותה של תרבות הבית השלישי איננה רק לעם ישראל; העולם כולה מצפה לה כבר אלפיים שנה.

מרדכי קרפל , ז' בתשרי תשע"ו

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

לפני למעלה משלושים שנה, למדתי תקופה קצרה בישיבה לחוזרים בתשובה בשכונת מאה שערים. האווירה היתה יוצאת דופן: התלהבות, חיוניות, אמונה גדולה, חבורה נפלאה.

מידי פעם נכנס לישיבה יהודי חרדי תושב השכונה. שמו היה לייבלה וויספיש. וויספיש היה חרדי יוצא דופן. הוא נודע כמעריץ של ניטשה, וככזה היה מופיע ומרצה גם בכינוסים פילוסופיים אקדמיים.

וויספיש היה נכנס לישיבה ומתבונן בתופעה במבט יהודי חכם. יום אחד הוא גילה לנו את סוד התעניינותו: "כשהיהודים ממאה שערים רואים אתכם", אמר, "הם אומרים לעצמם: 'אולי בכל זאת יש אלוהים'".

במובן מסויים באמירה הזו טמונה משמעותו של תהליך החזרה בתשובה בדורנו.

עציץ, לא עץ

אי אפשר לעמוד על משמעות התשובה בדורנו בלי פרספקטיבה רחבה של 150 שנה אחורה ו-150שנה קדימה. החזרה לארץ לא היתה אפשרית ללא מרד טוטאלי ביהדות המסורתית על כל מאפייניה. המרד הציוני הזה אפשר את החופש ליזום את שיבת ציון המודרנית, אבל מחירו היה כבד.

הניתוק מהמקורות – ובאופן דיאלקטי גם ממקורות המרד עצמו – הותיר אותו קצר נשימה. הציונות החילונית יצאה לדרכה, כמכונית מתחנת דלק, שלכשנגמרת האנרגיה במכליה היא נותרת תקועה. התברר שהעץ שהיא נטעה נטוע בעציץ, לא באדמה. ליהדות המסורתית היו תכנים, אך לא כלים להוצאתם לפועל. הציונות יצרה כלים, אבל התכנים שלה – סוציאליזם, התיישבות, עבודה עברית וכדומה – התבררו כטרנד חולף. הציונות ידעה לבנות מדינה אך לא להקנות לה תוכן ומשמעות ברי קיימה לדורות. נותר חלל ריק.

איחוי הקרע

רבי נחמן מדבר רבות על תשובה על התשובה. חזרה בתשובה על החזרה בתשובה. לכשמשלים אדם מהלך של תשובה ומביט אחורה, הוא רואה את חוסר השלמות שאפיין אותה ומתקנו.

הציונות והשיבה לארץ היו אם (א' צרויה) כל החזרות בתשובה בהיסטוריה היהודית. החזרה לארץ ישראל, בפועל, בגשמיות, עם כיפה או בלעדיה, היא חזרה בתשובה במובן הכי מדויק של המושג. תהליך החזרה ליהדות של דורנו הוא התשובה על התשובה. במובן זה הוא תנאי להמשכיותה של שיבת ציון המודרנית. אם לא נאחה את הקרע מהיהדות ההיסטורית, לא נוכל להמשיך. החזרה בתשובה בימינו היא מילוי החלל הריק הרוחני-תרבותי-זהותי שהותיר המרד הציוני ביהדות הגולה.

חזרה קדימה

אבל לעולם אי אפשר לחזור אחורה. כל חזרה, ובוודאי חזרה בתשובה, היא תמיד חזרה קדימה. אסור לתפוס את תהליך התשובה בדורנו בצורה מצומצמת. עם ישראל לא הולך להיות חרדי ואפילו לא דתי לאומי. הקרע מן המסורת לא היה לריק. הטיפוס הישראלי שנוצר, חמוש היום לא רק בכל התיקונים החשובים שתיקנה הציונות – ובראשם ההכרה בחובה האנושית לקבל אחריות על ההיסטוריה ולפעול בה בכלים ממשיים – אלא גם בכל הטוב (אמנם גם הרע) של התרבות האוניברסאלית.

בעל התשובה האידיאלי – ולא חשוב שאין רבים כאלה, אנו עוסקים כאן במהות התהליך – לא מותיר את כל אלא מאחור. הוא מביא איתו לעולמו החדש את כל הטוב הזה – אמנם מתוך בירור – ומעגן אותו על בסיס היהדות. אבל העיקר הוא שהוא מביא עימו חוויה דתית אותנטית; אמונה מחודשת, כנה, חיה ורעננה. הוא בעצם מציל לא רק את הציונות מהחלל הריק שלה, אלא גם את היהדות הגלותית – והיהדות של דורנו, גם הדתית לאומית, היא עדיין יהדות גלותית – מהניוון שלה.

חשוב להבין את תהליך התשובה בדורנו בהיקפו הרחב. לא מדובר רק על הלומדים ב"אור שמח" או "מכון מאיר". אדרבא, מדובר על כל אלה המגדירים עצמם כמתקרבים, ככיפה שקופה, כמסורתיים, כאלה המאמצים להם את ארון הספרים היהודי בלי מצוות וכדומה. זהו חלק אינטגרלי ממהלך התשובה.

כאן נמצא הבסיס למהפכה תרבותית ישראלית שעומדת ליצור כאן תרבות יהודית אותנטית חיה ותוססת. בבסיסה לא תעמוד – במושגי הרב קוק – האידיאה הדתית, אלא האידיאה האלוקית. לתרבות הזו – שאת חבלי הריונה הראשונים ניתן לראות בתהליך התשובה במובנה הרחב בדורנו – ניתן לקרוא: תרבות הבית השלישי.

בלי תנאים מוקדמים

את מאפייניה של תרבות הבית השלישי אי אפשר – ואסור – להגדיר מראש. ניתן להגדיר רק את הכיוון, האוריינטציה. זו תהיה תרבות המיוסדת על התרבות הישראלית המקורית, אבל היא חייבת לצמוח באופן אותנטי חופשי ומשוחרר מתוך לבטי המציאות. מתוך הסלט הגדול של כל המרכיבים השונים – היהדות האורתודוקסית כבסיס (וגם פה ושם אלמנטים ספורים מהרפורמית ומהקונסרבטיבית), המסורתיות המזרחית, הציונות, החילוניות, המדע, תרבות המערב, הנאורות, ועוד ועוד – תצמח לנו, תרבות יהודית חדשה שתמלא את החלל הריק שהותירה הכפירה (שהיתה, אגב, גם היא חיונית, לטיהור האמונה המנוונת). התנאי היחיד לפריחת תהליך כזה הוא שהוא יהיה בלי תנאים מוקדמים. חופשי, פתוח ומשוחרר.

הביטחון שכך יהיה נובע מכמה גורמים: ראשית, האמונה בכל יהודי באשר הוא ובכנותו. האמונה בנכונותו לחפש את האמת, ולאמצה כשהוא מוצאה. ולא מדובר בכך שהוא יאמץ את האמת שלי. הוא אמור לתת את תשובתו שלו באשר לשאלה: מה אומרת היהדות לגביו.

שנית, האמונה בתורת ישראל, שמכילה אינסוף מישורים ורבדים שעדיין לא גילינו כלל, ושיכולה להכיל בתוכה את כל מה שנראה לנו כניגודים בלתי אפשריים. והגורם השלישי הוא – ארץ ישראל. העובדה שכל התהליך היצירתי הזה מתחולל על קרקע מוצקה, במסגרת מציאות ממשית, ולא סתם ממשית אלא במציאות האמיתית של עם ישראל, מבטיחה לו את הקשר ההכרחי למציאות, שהוא תנאי הכרחי לכל תהליך בריא.

וכמובן, מעל לכל, אמונה שבורא עולם לא טרטר אותנו סתם לארץ ישראל, רק על מנת לזרוק אותנו חזרה לגלות, והפעם לעולמים.

החזרה לארץ היתה רק השלב הראשון בתשובה הלאומית. עתה מתחיל השלב השני – החזרה לעצמנו, לזהותנו ולתרבותנו, והיא היא מהותו של תהליך התשובה בדורנו. חשיבותה של תרבות הבית השלישי איננה רק לעם ישראל; העולם כולה מצפה לה כבר אלפיים שנה.

אם כן, וויספיש צדק. מהלך התשובה בדורנו עתיד להביא לא רק את עם ישראל אלא את העולם כולו לומר – אכן, יש אלוהים.

פורסם ב"עולם קטן"