אל אקצה - זה לא הסיפור

מאיר גרוס , ח' בתשרי תשע"ו

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

הארץ, איננה בוערת. היא, כמובן, מובערת. בדיוק כמו שהיערות בארץ אינם נשרפים מעצמם. מישהו דואג לשרוף אותם, בדרך כלל.

וכדי להילחם בפורעים, צריך לחפש את הסיבה הספציפית. למה דווקא עכשיו. שהרי הפורעים רוצים לפרוע, תמיד. לפגוע ביהודים כמה שאפשר ומתי שאפשר. אז למה ההתפרצות הפעם. מה היה הנפץ בתקופה הזאת דווקא. מה גרם לערבים להתסיס את האווירה תוך גיבוב שקרים שעיוותים של המציאות.

נראה לי שהתשובה טמונה בעיקרה מחוץ לישראל. והיא נעוצה בנחשול הפליטים המאיים להציף את אירופה. (אכן, פליטים. הגם שאין ספק שרבים אחרים מנצלים את ההזדמנות כדי לברוח מהדיקטטורות הנחשלות של העולם הערבי, אל אירופה הקורצת) המוני המוסלמים הנוהרים למדינות השבעות מגמדים את הבלוף של הפליטים בארץ ישראל ומאפילים על הבלון של המדינה הפלשתינית. וזה מפחיד מאד את אש"ף, חמאס, חיזבאללה וחבר המרעים שסביבם. כולל מדינות ערב העשירות.

הנה, פתאום מתברר שיש פליטים אמתיים. פליטים טריים שנמלטים מארצותיהם עם כל בני משפחתם. והם זקוקים למיטה חמה, ארוחות, תעסוקה וכל יתר צרכיהם. לעומתם בולטים הערבים מימי מלחמת השחרור שהמסכנות שלהם מעסיקה את העולם כבר קרוב לשבעים שנה. הם רק מתרבים ( כפליטים רשומים!) ונטל אחזקתם נופל על מדינות אירופה, ארצות הברית וישראל (בעיקר). והשאלה המהדהדת בימים אלו היא האם הם בכלל בהגדרת פליטים? ואם כן, למה לא שקמו אותם בארצות מגוריהם. בלבנון, בסוריה, בירדן, וביתר המדינות שאחיהם לדת ולשייכות מחזיקות בהם. אוטומט האהדה אליהם מתחיל לחרוק.

יתירה מזאת. מתגלה בעליל שיש עוד מיליוני פליטים של ממש. תושבים שהמלחמה בארצותיהם- סוריה, עיראק, לוב, תימן, סודן- מבריחה אותם למחוזות אחרים. ורק בישראל הערבים מוצאים שלווה וביטחון. והערבים מפחדים מאד שהעולם כולו יתחיל לשאול שאלות. מבחינת העולם הערבי השכחת ה"סבל הערבי" הוא סכנה של ממש. הפלשתינים נעלמים מהזירה ושאלת הפליטות שלהם, והקצאת המשאבים האדירה רק לכיוונם, מתחילה לעורר תהיות של ממש. איתות מדאיג מבחינתם היה כשאף אחד לא התרגש מאיומי ההתפטרות של מכחיש השואה אבו מאזן.

אפשר להוסיף גם את עצרת האו"ם הקרובה. בה יורשו של עראפאת אמור לנאום. נאום מתוך המציאות שמרבית הערבים ביהודה ושומרון מעדיפים לחיות (!!!) תחת הדגל הישראלי, מדאיג מאד את הערבים. אז מה עושים?

והפתרון נמצא. מלחמת דת. מונח המפחיד את האירופים לכשעצמו. שכן מלחמות הדת הן רוויות דם. וקשה מאד להגיע בהן לשלום של ממש. מלחמת דת היא אלימה וגוררת את ההמון המשולהב להשתוללויות חסרות רסן. וההתפרעויות הללו מצטלמות היטב. יש פה גם מסר ברור. נכון שיש עוד פליטים. אבל המוקד הוא בירושלים ובישראל, מקום שעיני כל העולם נשואות אליו. זה שטובעים אלפי פליטים, זה שנהרגים אלפים רבים כל יום, כל אלו אכן דברים קשים. אבל כל אלו מתפוגגים אל מול ירושלים והמקומות הקדושים. אבו מאזן רוצה לבוא לעצרת האו"ם בתוך נחלי דם ואלימות. הוא מצפה שיתחננו אליו ל"התקדם בתהליך השלום". ואיך אפשר לדבר על זה אם בפועל יש שלום וחיים טובים לערבים בארץ.

ויסלח לי ז'בוטינסקי על השימוש בהיגד שלו, בהקשר הזה :"שקט הוא רפש". אבל נראה שהערבים אימצו את האמירה הזאת ובחום רב, תרתי משמע.