ההבדל היחיד שעולה בדעתי בין תרנגול לפרה הוא, שזה כפרה אבל זו לא כתרנגול. זה כמו פרה לשחיטה, אבל זו לא כתרנגול בערב יום הכיפורים. כל הוויכוח על הכפרות יצא מבית מדרשם של 'תנו לחיות לחיות' וארגוני צער בעלי חיים למיניהם.

מעשה שאירע לפני כמה שנים בבית מדרשו של הרב עובדיה יוסף עליו השלום. לפני יום הכיפורים הגיעה נציגות של 'תנו לחיות לחיות' אל הרב עובדיה, בדרישה להורות לצבור שלא להשתמש בתרנגולי כפרות בערב יום הכיפורים, כדי למנוע צער בעלי חיים. הבאים נותרו על מדרגות הבניין, ולא הורשו להיכנס אל הקודש פנימה.

לשאלת העיתונאים, מה פסול מצאה האגודה בנטילת תרנגולים לכפרה על מעשים רעים, השיבה הדוברת: 'שלא יעשו עבירות ולא יצטרכו כפרות'. להבנתה, אין כל סיבה להטיל על התרנגול את העבירות שלנו. מדוע צריך התרנגול לשלם על העבירות שאנחנו עשינו? רצונך לכפר על מעשיך, יש לך שפע של דרכים לכך, אך מה זה עניינו של התרנגול?

ברם להבנתה יש כאן משהו הרבה יותר עמוק. חילול שבת, אכילת נבלות וטריפות, התערטלות ברשות הרבים וגילוי עריות, אינן עבירות. לעומת זה צער בעלי חיים היא עבירה מדאורייתא. אי אפשר ליטול בעל חיים לכפרות על צער בעלי חיים. באותה מידה שלא יעשו עבירות ולא יצטרכו כפרות.

אף פעם לא הבנתי מהו ההבדל בין תרנגול כפרות לתרנגול צלחות. מדוע תרנגול על הצלחת הוא כשר אך תרנגול כפרות הוא פסול? מתברר שכל הוויכוח על הכפרות, הכתבות, המאמרים המלומדים והסרטון של משרד החקלאות, תואם את הטרנד של הצמחונות והטבעונות, שמאכילים אותנו במקום שניצל או נקניקיות.

לא רק תרנגול כפרות אינו תואם אג'נדה, גם תרנגול צלחות לא תואם את ההטפה לטבעיות הטבעונית של כרוב וחסה. אלא שמול תרנגול צלחות הקרב אבוד, אך מול תרנגול כפרות הקרב דווקא נוחל הצלחות. דת חשוכה של מנהגים פרימיטיביים, שאינה מתחשבת בבעלי החיים, אינה יכולה להיות מורשת המונחלת בעידן מתקדם והומניטארי.

תרנגול הכפרות הוא רק משל. בכל אלול יעלה הנושא מחדש ויידון בכלי התקשורת כדי לסובב את הראש לעמך בית ישראל, וליצור רושם של חוסר מוסריות וחוסר התחשבות. מנהג הכפרות במסורת היהודית כמוהו כהבאת קורבן לבית המקדש. כזה כן זה עניינו לכפר על העבירות שעבר האדם, כדי לתת לו הזדמנות שניה של עבודה נכונה, שאינה סוטה מדרך ה'. תפקידו של הקורבן אינו כקורבן לאלימות, קורבן הרשתות החברתיות או קורבן לרצח כביטוי הנהוג בשפה היומיומית, כי אם קורבן של התקרבות, וחזרה מהסטיה לדרך הנכונה.

הבאת הקורבן לבית המקדש בידי החוטא, יוצרת רעד של נטילת חיים, שעל החוטא להפנים את משמעותו בעצמו ובחייו. התהליך והמעמד של הבאת הקורבן, עניינו יצירת אווירה של כובד ראש, והתרחקות מהדרך שהביאה לנפילה. אין כל הבדל בין שחיטה לשם אכילה לבין שחיטה לשם קורבן. גם שחיטת הקורבן היא לאכילה. אך מי שנוכח במעמד של השחיטה ושל העלאת הקורבן על המזבח, חווה חוויה נפשית מטלטלת, המביאה אותו להרהר במצבו ובמהותו העצמית.

ללכת למרכול ולקנות בשר בשקית ארוזה ואסתטית, אינה כאכילת בשר אחרי מעמד של שחיטה. כדי להביא אנשים להבנה שאכילת בשר היא נטילת נשמה, יש לקחת אותם לבית המטבחיים ולא למעמד הכפרות. תרנגול כפרות שסובב על הראש שלוש פעמים, אינו שונה מכל תרנגולול אחר. צער בעלי חיים לטענת אנשי האגודות, אינו על סיבובו של התרנגול מעל הראש, כי אם על שחיטתו. אין כל קשר בין מנהג הכפרות לשחיטת בעלי חיים. הניסיון לקשור בין המנהג היהודי העתיק לצער בעלי חיים, ולאג'נדה המעלה את בעלי החיים לדרגה של מדבר, אין לה כל זיקה.

מנהג הכפרות של ערב יום הכיפורים, כמו הווידוי והתענית, עניינם לכפר וליישר את האדם מעיוותי חייו במשך השנה. אחת בשנה אנחנו עומדים מול עצמנו, מכים על החזה מתוך כוונות אמיתיות של תשובה ושינוי, מצחצחים את הלב ומטהרים את המוח מכל המנהגים הקלוקלים והמחשבות המעוותות, כדי לעלות קומה ולהיות טובים יותר ביחסינו לזולת, אך גם ביחסינו לבעלי חיים.

שנה שנפתחת בקבלת עול, ממשיכה בתשובה, מכה על חטא ונוטלת תרנגול לכפרה, ערובה היא לשינוי, לרצון ואכפתיות. מעשים שעניינם העמדת האדם במבחן עצמי של אחריות על מעשיו, הוצאת האני מהמרכז, ופקיחת העיניים על הסביבה הקרובה והרחוקה למוסר ולתיקון, הם הסיכוי היחיד לתביעות עצמיות, בחברה שבה אין לפרט פרטיות מול עצמו.