חשבון נפש

ביום כיפורים היתה לי שהות מספקת לעשות חשבון נפש. לא בהתנהלות של בין אדם לחברו, גם לא ביני לבין הקב"ה.

ארי בוסל , י"א בתשרי תשע"ו

ארי בוסל
ארי בוסל
צילום: עצמי

אמי תמיד אומרת שיש להשתדל להיות אדם טוב בכל ימות השנה, ולא לבוא לבקש סליחה ומחילה יום אחד בשנה ולחשוב שבכך אנחנו פטורים לעשות כרצוננו כל שאר ימות השנה.

אך ביום כיפורים היתה לי שהות מספקת לעשות חשבון נפש. לא בהתנהלות של בין אדם לחברו, גם לא ביני לבין הקב"ה. ראשית, גלעד ארדן, השר לביטחון פנים, הסיר את מועמדותו של תא"ל (מיל) גל הירש למינוי מפכ"ל המשטרה. ראש הממשלה לא חסך שבטו מרצח האופי שנעשה בהירש, אך דבר לא עזר.

לא הספיק יום הכיפורים לצאת, וכל המלוכלכים יצאו בהצהרות על אי התאמתו של הירש לתפקיד. יצאו הם במחול זדוני, וקולם מפתח הגהינום עלה. ישארו הדברים כפי שהיו, יתבוססו כולם בבוץ השחיתות והיד-לוחצת-יד, העיקר לא להרעיד את המערכת, לא להעז לשנות את הסטטוס קוו. דמו בנפשו של מי שיעז לנסות!

שנית, בברזיל כבר מבינים עם מי יש להם עסק. שלושה שגרירים ישראלים בדימוס חשו שזוהי מחויבותם לצאת ולהלעיז ברבים נגד מינוי השגריר המיועד דני דיין. כיון שהם לא היו מתקבלים ללא הייחוס (של היותם שגרירים לשעבר), וכיון שעצם העסקתם על ידי משרד החוץ של ממשלת ישראל ודאי אומר שהם חתומים היו בשעתו על חוזה העסקה, ודאי אפשר למצוא דרך להענישם על נזק שהם גורמים למדינת ישראל.

אין זה "חופש ביטוי" או "חופש דיבור" שכן מי היה מקשיב להם כאינדיבידואלים? ישנם עוד מאות שגרירים כמותם (המקבלים עד היום משכורת והטבות ממשרד החוץ). הם מנצלים מעמד להביע דעה פסולה, שכן היא נוגדת את עמדתה הרשמית של מדינת ישראל.

כך יצא ששר הביטחון, יו"ר הכנסת ואפילו נשיא ישראל נחלצו לעזרה, שכן כבודה של המדינה על המאזנים. ואני, כצופה מבחוץ, כבר אומר ביני לביני, "ישארו להם היהודים כולם בבית, מי צריך אותם. רק צרות הם גורמים, ונראה שצרות רודפות אותם גם ככה".

למה דומה הדבר? למיודענו פרופ' ניב גורדון מאוניברסיטת בן גוריון שבנגב (זו שנלחמת כלביאה המגנה על גוריה בתנועת החרם על מדינת ישראל, לפחות לפי הפרסומים של האוניברסיטה לתורמיה ותומכיה ברחבי העולם) שפרסם מאמר דיעה שיש להחרים את מדינת ישראל, מוסדותיה ומוצריה. הלוס אנג'לס טיימס לא פירסם בהבלטה את המאמר כיוון שגורדון הוא אישיות ידועה כאן או בגלל שהוא שונא ישראל.

הם פרסמו את המאמר בהרחבה שכן זהו תחום מומחיותו של גורדון, ולפסיקתו משמעות רבה. אם משה"ח או היועץ המשפטי אובד עצות מה אפשר לעשות נגד אותם שגרירים, קיים תקדים: פרופ' רבקה כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, כבר קבעה בעבר, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים, ש"ידיה כבולות." נחזור לסדר היום, נתעלם מהנזק הנגרם, ובסופו של יום עוד נכריז על עצמנו כמלך-משיח (כך גם כרמי הנלחמת עד כלות נפשה ועצם קיומה בתנועת החרם).

אהלן וסהלן, עשה ככל העולה על רוחך. פגע במוסד אותו אתה מייצג. ערער או אושיותיה של המדינה בה אתה גר. ואי אפשר לעשות מאומה. מדוע? כי לא רוצים. גם וענונו חשב שהוא עושה את הדבר הנכון, עד היום הוא משוכנע שהצדק עוד יראה אור ושמו יזכר לתפארת לדורות (במקום לדראון עולם). חברה טובה, השגרירים, גורדון, וענונו.

אפשר גם להוסיף את עתון הארץ, על הנזק המקיף, הגלובלי והקבוע שהוא גורם למדינת ישראל. שנים, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, העתון מזרים רעל מהארץ כלפי חוץ, והיות שהכול  נעשה ביודעין, הרי שמעשיהם נעשים בזדון ובכוונה תחילה. אני זוכר שיחת טלפון עם העורך הראשי של העתון. הוא זכר אותי שכן עתון בו כתבתי בלוס אנג'לס שילם ל"הארץ" חמישים אלף דולר בשנה לשימוש בלתי מוגבל בחומר מ"הארץ." ביקשתי טור משלי, "טור ימני".

"ועל מה תכתוב," שאל כבוד העורך הראשי באותה שיחה טלפונית עת ביקורי בארץ. "על הנזק שאתם גורמים למדינת ישראל," עניתי ללא פקפוק וללא היסוס.

את הטור לא קיבלתי. אך לא בי רציתי לעסוק כי אם במשחקי הכדורגל בהם אנו בוהים, עינינו נעוצות, בחוסר הבנה, בחוסר אמון.
הממסד בברזיל כבר הבין שהיהודים מזיקים לעצמם וממאיסים את עצמם גם על המעטים שעוד מוכנים לסבול אותנו. הממסד האמריקאי בראשותו של המשיח השחור בבית הלבן יודע שבני בריתו נגד ישראל-של-נתניהו הם היהודים האמריקאים. אפילו בשוויץ למדו מה פרוש החוויה להתעסק עם היהודים.

"שוברים שתיקה" או ארגון אחר מאלו שהקרן לישראל החדשה מממנת הגיע לשוויץ לעשות נפשות. הלא בארץ כל כך לא טוב להם, יש כל כך הרבה הדורש שיפור ותיקון, שחייבים לצאת לאירופה ושם לקטרג על מדינת ישראל. אולי משם תבוא הגאולה.
למה דומה הדבר? נזכר אני בסרט המצויר בו הדמות מנסרת במרץ רב את הענף ... עליו היא יושבת.

ובשוייץ? הגיעו הישראלים בהזמנת, חסות ומימון השוויצרים (הם עם נייטרלי, כך גם היו בשואה, עת צברו הררי אוצרות של היהודים ומנעו גישה מהבעלים) ומשרד החוץ הישראלי התרעם, אף שלח שאילתה או הערה לא נעימה לעמיתיהם השוויצרים (כך פעלה סגנית שר החוץ - שאיננו - כשהנחתה את השגריר בשוויץ).

אלו הבינו עם מי יש להם עסק, עם מבולבל, הנלחם בינו לבין עצמו (לא מספיק אויבים יש לו לאותו "עם נבחר"), וענו מיד, ללא פקפוק או צל של היסוס: הארגון האורח הוא ארגון ישראלי, המוכר בישראל, שותפים לו אזרחים ישראלים, ועל מה התרעומת? קודם עשו בדק בית, אחר כך בואו להתלונן.

כך יפה וכך נאה.

חבורה נאה יש לנו - שגרירים לשעבר, מפכ"לים ובכירים אחרים במשטרה (גם הם "לשעבר"), פרופסורים "פוסט ציונים" (ולא רק באוניברסיטה שם בנגב, גם באחרות), ישראלים יפי נפש היוצאים לחו"ל להשמיץ את ישראל ולפעול נגדה, עיתון מוביל בעל דעות קיצוניות שנראה שנתבלעה דעתם של המעורבים וחושבים הם (לתומם) שלפיהם ישק דבר ושהם אכן מייצגים את העם נכונה, בוגד שנשפט ונמצא אשם אך מאמין שהוא עשה את הדבר הנכון (גם אלו הקודמים מאמינים בעצמם ובשליחותם נגד המדינה שהם חלק ממנה) ובנוסף לכל אלו ישנם נושאי משרות נוספים.

על מי אני מדבר? על ראשי מערכת הביטחון לשעבר, שהשתתפו בסרט המשמש כהוכחה ניצחת שמדינת ישראל ביודעין עושה את כל הדברים האסורים והלא נכונים. או, עד כמה הקרן (לישראל החדשה), ג'יי סטריט, עמנו, מרץ ואמריקאים לשלום עכשיו - כולם חברי קואליצית השלום הנכסף (רק הם בעד שלום, ואנחנו, אנחנו רוצים מלחמה) - אסירי תודה לאותם "לשעברים" על דברי הבלע והזדון, קיטונת השופכין ומר נפשם נגד המדינה. ישראלים כנשק ביד האויב. ישראלים נגד ישראל. ופלא אם ככה שכל כך הרבה מהדור הצעיר דואג לדרכון נוסף, שני ושלישי, שמא דרכנו מגיעה לקיצה?

חשבון נפש אני עושה, ונמצאים אנחנו חייבים. אויבינו לפחות יודעים שמסר אחד בפיהם, ויעז רק יעז מי מהם להעלות על בדל מחשבותיו דרך אחרת מזו הרשמית, וכבר יזרקו אותו מראש גג גבוה, או ינקבו כדור בראשו או שימשכו את ידיו ואת רגליו, כל אחת לכוון אחר, במרכז כיכר ראשית בעיר, למען יראו וייראו.

אצל אויבינו הכול  ברור, ורק אנחנו מבלבלים את עצמנו ואת העולם: אלו באים ואומרים "רעים אנחנו, פושעים, החרימו והענישו אותנו," ואלו באים ואומרים "טובים אנחנו לעולם, אור וצדק, טובי לב וזכאים בכל מעשינו." תשאלו את עצמכם - האם זוהי הדרך לשרוד? האם כך אנחנו "מבלבלים את האויב?" הלא מבלבלים אנחנו קודם כול את עצמנו, וכבר איננו בטוחים בצדקת דרכנו.
יצאנו חייבים, וכל סליחה ומחילה כבר לא יעזרו לנו.

והיות שפתחנו בחכמת החיים של אמי, הרשו לי לסיים. מזה עשורים אמי אומרת שאם הערבים היו חכמים, הם היו מניחים אותנו לעצמנו. לבד נביא את סופנו. חבל, עד כמה מצער, שבמו ידינו אנחנו כורים את הקבר, ושחזונה של אמי, זה שהיא מתפללת שחס וחלילה אם יתגשם, קורם עור וגידים ונהיה מציאות נגד עינינו ממש.