שמחה לא מוגבלת

בסוף המדרגות עיניי תפסו את אמא משוחחת עם השכנה אלישבע. סימנתי לה שתבוא כי אני רוצה לרקוד אתה.

איתמר ליברמן , י"ט בתשרי תשע"ו

איתמר ליברמן
איתמר ליברמן
עצמי

אילו יכולתי לתאר לכם כמה אני שמחה הייתי עושה זאת, ובשמחה גדולה. מחר אני נוסעת לחגוג את חג הסוכות בחיק משפחתי האוהבת.

אני כבר מצטיידת בכמויות גדולות של אהבה ומרץ בשביל החיבוק שאתן לכל בני המשפחה, כל אחד בתורו, מבלי שאפספס אף אחד. חיבוק כזה חזק, שאף אחד לא ישכח, כי הרי זה הכי חשוב כשאתה אוהב מישהו, לא?

אני מאוהבת בחג סוכות ובשמחת תורה שלאחריו, והשהות במחיצת המשפחה רק מעצימה את החוויה הנהדרת. יש בי זיכרונות קסומים מהחגים של השנים שעברו. איך אפשר לשכוח אותם? אצלי השמחה נשארת כל הזמן, האם לא כך אצל אחרים?

אני זוכרת שבשנה שעברה ביקשתי מאימא לתלות את הקישוטים לסוכה. אפילו הכנתי כמה בעצמי ותליתי אותם בדפנות הסוכה בעזרת נעצים בעוד אני מזמזמת לעצמי צלילי מוזיקה אהובים ומוכרים. האחרים משום מה היו עסוקים בלנעוץ עיניים באיזה משחק במחשב שלא נראה לי קשור לסוכות או להכנת קישוט. אחרי זה אבא ביקש שאעזור לו עם הסכך. איזה כיף היה, לא מבינה למה אחרים אומרים שזה משעמם וילדותי.

אבל אין כמו שמחת תורה, זה ה- חג שלי!. אני זוכרת שלפני שנתיים התארגנתי והתקשטתי בסרט יפה לשיער ובאודם זוהר לכבוד התפילות והריקודים בבית הכנסת. רציתי להיראות הכי יפה בעולם. קרנתי מאושר כאילו קיבלתי במתנה אלבום חדש עם תמונות של המשפחה.

כשהגעתי לבית כנסת, החשתי צעדיי במעלה המדרגות המובילות אל עזרת הנשים. אני אוהבת להסיט את הווילון ולהתבונן מלמעלה על האבות והבחורים ולהיזכר בדמויות מוכרות מפעם, אפילו מלפני המון שנים, לצעוק לעברם ולהיווכח אם הם עוד זוכרים אותי. כך אני עושה כשאני מזהה את אבי, נהג ההסעות שלי כשהייתי ילדה. הוא תמיד מחזיר לי מבט מלא אהבה.

בסוף המדרגות עיניי תפסו את אמא משוחחת עם השכנה אלישבע. סימנתי לה שתבוא כי אני רוצה לרקוד אתה. אימא המשיכה בשיחתה, מתעלמת, אז לא המתנתי אף לא רגע וניגשתי אליה. אחזתי בידיה וניסיתי למושכה לכיוון הרחבה שבאותו זמן המה בנשים רוקדות. אבל היא התחמקה כשהיא משיבה את ידיה אל גופה, נעמדה במקומה, והציעה לי לרקוד יחד עם אלו שכבר רוקדות. אוף, כל כך רציתי שאימא שלי תרקוד איתי. לא הבנתי למה היא מתביישת? למה זה בושה לרקוד? האם אינה רוצה לשמוח?

אבל הרצון שלי לשמוח היה חזק מהכול. נכנסתי למעגל, הרגשתי שאני מתמלאת בהנאה צרופה, אף ללא אימא לצדי, אבל לא עברו כמה דקות והמעגל החל מתפרק לחלקים שהתפזרו לכל עבר. כך קרה גם במעגל הרוקדים הנוסף אליו חברתי. לא הבנתי מדוע. עצב החל ממלא את תוכי.

לאחר זמן מה אימא ראתה אותי, בפינה, עם מבט מושפל ועצוב, ונתנה לי חיבוק שהחזיר לי את החיוך הזורח שנסוך על פניי דרך קבע. אימא פרסה את שתי ידיה, הושטתי את ידיי המלאות אליה בחזרה, והתחלנו לרקוד, שתינו, לבד, מול עיניהן הבוחנות והמופתעות של אלו שעמדו בפינות הרחבה.

אימא נראתה אז מאושרת, כך אני אוהבת לראות אותה ולא בשום מזג אחר. היא הביטה בי וחיוך נפרס גם על פניה. כשאימא שמחה אני שמחה אתה. לא חלפו דקות עד שלשתינו הצטרפו עוד נשים שאוהבות לשמוח ולרקוד, עם אימא וגם איתי, שהרי אני אוהבת אותן, את כולן. מיד הפך המעגל למעגל אחד גדול, שסביבו חגו מעגלים נוספים של בני אדם מאושרים. רגעים כאלה הרבה זמן לא חוויתי עם אימא ובכלל בעזרת הנשים. הייתה אוירה בלתי נשכחת בשמחת תורה באותה שנה.

השנה הבטחתי לעצמי שהפעם לא אוותר לאימא, אבל להפתעתי היא אמרה שהיא תשמח לרקוד איתי, וכל הנשים והילדות כבר שאלו אם אהיה השנה בחג, כי הן רוצות לרקוד איתי. הן אפילו הבטיחו שלא יתחילו בריקודים בלעדיי. איזה כיף, אני שמחה ומאושרת עד לב השמיים. תבואו גם אתן, ואם לא, לפחות תבטיחו לי שלא תתביישו לרקוד ולשמוח, מבטיחות? 

חג שמח!

מוקדש לילדים המיוחדים ולכל אלה שמתביישים לרקוד ולשמוח