על במותימו תדרוך

הרב ישי אביעזר , כ"ה בתשרי תשע"ו

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

למה פתחה התורה בבי"ת? שאלה מדרשית זו מתפצלת לשתיים: מדוע לא אל"ף, ומדוע דווקא בי"ת? שני אספקטים אלו מתורצים בהיבט אחד.

תחילתה של תורה נעוץ בסופה, וסופה מתגלה בתחילתה. תופעה כזאת יוצרת מעגליות שאינה מסתיימת ואינה נפתחת. תורה מעגלית היא מעגל חיים שצועד על עקבותיו ומתחדש מתוכו.

סיומה של התורה בברכה, פותח תורה של ברכה. בי"ת של ברכה בתחילת התורה, היא המשכה של הברכה לשבטי ישראל בסופה של התורה. בריאת העולם למטרה בראשיתית, היא בראשית של תורה ושל ישראל, בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראים ראשית (רש"י). הרי שתורה שמתחילה בבי"ת קשורה לסיומה בבי"ת.

מסכת ברכות בפיו של יעקב ומסכת ברכות בפיו של משה, יוצרים שני סיומים, סיום לספר בראשית וסיום לספר התורה. פרשת בראשית הנפתחת בברכה, מסתיימת בשני סיומי ישראל. סיום הספר בברכות לישראל מפי יעקב, וסיום התורה בברכות לישראל מפי משה.

שלוש ברכות מברך הבורא בפרשה: האחת לדגת המים ולעוף השמים ביום החמישי, והשניה לאדם ולחוה ביום השישי, הנותנת להם רדיה בדגת המים ועוף השמים. עוד בי"ת מברכת על סיום מלאכת שמים וארץ: "ויברך אלוקים את יום השביעי".

גם ארורים באים בפרשה. 'ארור אתה מכל הבהמה ומכל חיית השדה', 'ארורה האדמה בעבורך', ו'ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך'. פתחה התורה בבי"ת של ברכה ולא באל"ף של ארור.

את דבריו האחרונים של יעקב, חותמת התורה במילים: "כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דיבר להם אביהם ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם". אך דבריו האחרונים של משה נותנים ברכה מפורטת יותר: "אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".

יעקב מברך את שבטי י-ה בברכות נפרדות, אך לא מסכם את כולן לברכה אחת כללית. את זה הוא משאיר למשה. משה מסכם בשלושה כתובים את ברכותיו: אלוקי ישראל מגרש את אויבי העם, הבדידות הישראלית בארץ דגן ותירוש, והניצחון של תשועת ישראל באלוקיו, ותשועה על אויביו.

את כל זה משמיעה לנו התורה בחיבור של שתי פרשיות הברכה, בשבוע שבו אנו רודפים את אויבינו הקמים עלינו לנעוץ סכין בגופנו. את מלאכת הרצח הזאת למדו אויבינו מקין בפרשה. התורה בוחרת לספר לנו על רצח ללא סיבה. נשים לב לסיפור: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ". מה אמר קין להבל? התורה מכסה ולא מגלה.

חכמינו במדרש מפרטים ומגלים את הכיסוי. אך מדוע בחרה התורה לכתוב את האירוע בצורה זו? אין זאת אלא, שסיבת הרצח והדברים שבין שני האחים, לא משמעותיים למעשה עצמו. כלל לא משנה מה הייתה הסיבה, וכלל לא משנה על מה היה הוויכוח. רצח הוא רצח, שעליו אומרת התורה בפרשה הבאה: "שופך דם האדם באדם דמו יישפך".

יותר מזה. הבורא מאשים את קין על רצח הבל. אך התורה לא שמה בפיו של קין תרעומת על העונש כאומר לא ציווית אותי על רצח. התורה בוחרת לספר את האירוע באופן מאשים, למרות שלא היה כל ציווי הפוך. ללמד שעל קין היה להבין שהמעשה אסור. הבורא יצר וברא את האדם בדנ"א הומאני של חסד ורחמים. האגו הפנימי מסתער נגד רשעות של הכחדת חיים. אין צורך לצוות על כך. (על אף שבספר החוקים האלוקי יש ציווי 'לא תרצח', דבר שלא בא בספר חוקים של כל אומה ולשון).

דבריו של משה 'אשריך ישראל', קושרים את התשועה למעלה. ' עם נושע בה' ' יודע שהתשועה באה על ידי הצבא והמשטרה, משמר הגבול ויחידות מיוחדות מלמטה, אך אם ה' 'לא ישמור עיר שווא שקד שומר' (תהילים קכז). החרב היא חרבך אומר משה, אך גאוותך היא במגן עזרך. 'על במותימו תדרוך' הן המילים האחרונות של משה. זו גם משימה וגם הבטחה. הכנעת האויבים היא משימה לאומית המבטיחה שלטון והכנעה, ואין זה משנה אם צריך לעשות את העבודה נגד פצמרי"ם או סכינים, אירגונים או יחידים.

העונש של קין יחול גם על ראשם של מחבלי הכרמים. "נע ונד תהיה בארץ", הוא התחלת הניוד של אוכלוסיה המרימה סכין בגב. ארץ ישראל לא סובלת רצח. קול דמי אחינו זועקים מן האדמה, וארורים הם אלה ששפכו דם. "שופך דם האדם באדם דמו יישפך". לא יכול להיות כל עונש של כליאה לשופכי דמים.

כך שרנו בשירה הגדולה של התורה: "הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו ייקום ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו". מבאר רש"י: 'יפייס אדמתו ועמו על הצרות שעברו עליהם שעשה להם האוייב. מהי אדמתו – עמו. כשעמו מתנחמים ארצו מתנחמת'. נעה ונדה תהיה האוכלוסיה העויינת היושבת בארצנו. מי שלא יודע איך יושבים בארץ ישראל, יתנייד מכאן לאירופה ולארצות ערב, כדי שמכאן תצא הקריאה העולמית, לאחווה בין אחים, בני דודים ולאומים אחרים.