עד הקורבן הבא

איתי גרנק , כ"ח בתשרי תשע"ו

איתי גרנק
איתי גרנק
צילום: עופר עמרם

במציאות המורכבת שבה אנו חיים בישראל, יש דברים שמסמלים עבורנו הישראלים את דו הקיום של תושביה היהודים והערבים של מדינת ישראל, ויפו היא ללא ספק אחד הסמלים המובהקים ביותר לכך.

עבור הישראלים שמקום מושבם אינו בעיר, ישנה תחושה של שפיות ותקווה שהם מגיעים ליפו רואים את תושבי העיר ובעלי העסקים חיים זה לצד זה, זה עם זה. השבוע לצערנו, המציאות הישראלית הוכיחה לנו שוב שסמלים סופם להתנפץ, ובמקרה הזה הדבר קרה עם התנפצות חלונותיו של קו 83 ברחוב יפת הידוע אשר נזרקו לעברו אבנים כחלק ממהומות אלימות שהתקיימו ברחוב.

שם, בליבה של יפו, התנפצו הרבה מעבר לזכוכיות. התנפצה אשליית הנורמליות אשר מצויים בה תושבי המרכז. לאחר חודשים רבים של לאירועים הולכים ומסלימים של יידוי אבנים, השלכת בקבוקי תבערה ומהומות אלימות אשר היו מנת חלקם של תושבי יהודה ושומרון ומזרח ירושלים, הגיע גל הטרור לבועה של גוש דן.

האירועים ביפו ובפתח תקווה לצד בקבוקי התבערה שהושלכו בכביש 6 ופיגועי הדקירה בעיר העתיקה ובקרית גת הוציאו אל הפועל את ההסלמה שהיה ברור מלכתחילה שתגיע. שכן לסובלנות ולנקיטת היד הרכה אל מול אירועים מסוג זה במשך תקופה כה ארוכה מעבר לקו הירוק ובמזרח ירושלים, ברור היה שתהיה רק תוצאה אחת לה היינו עדים אתמול ברחוב יפת.

אל מול התמונות הקשות של המהומות מאתמול היו מי שביקשו לטעון כי המפגינים ברובם אינם תושבי העיר אלא גורמים מבחוץ אשר מבקשים להתסיס את השטח ולפגוע בדו קיום הקיים בעיר. אולם למרות שכאמור יפו הינה סמל לדו קיום, הכתובת הייתה על הקיר, ובמקרה הזה רוססה עליו.

צלבי הקרס שרוססו על בתים בעיר לפני מספר חודשים הם רק חלק מסימנים מקדימים למהומות שפרצו אתמול. בעוד מרבית הישראלים זוכים להגיע ליפו ולראות את פניה היפות בלבד, אנו תושבי העיר מוצאים עצמנו פעם אחר פעם מול חוויות קשות אשר לאורן אותו דו קיום לכאורה הולך ומתערער. לצעקות המצמררות אתמול של ההמון "ברוח ודם נפדה אל אלקצה", קדמו השחתת דגלי ישראל שהוכתמו בדם אדום ודגלי פלסטין שנתלו בעיר ביום העצמאות.

התעלמותה של התקשורת מהאירועים הללו ואוזלת ידן של הרשויות כנגדם הביאה להסלמה אשר את נחת תוצאותיה ספגו אתמול נוסעיו של קו 83. וכך, אנו תושבי יפו ואזרחי ישראל מוצאים עצמנו חסרי הגנה, בעוד מתנהל ויכוח על כינוי האירועים "אינתיפאדה שלישית" או לא, כאילו לקורבן הבא תשנה הסמנטיקה אל מול המחיר שישלם בגופו, נפשו ואף בחייו.