פרשת בראשית היא עמידת דום, פרשת נוח היא עמידת נוח. העברת המסדר על ידי המפקד מעמידת דום לעמידת נוח, היא המעבר מהעולם הישן לעולם החדש.
בריאה של עשרה מאמרות היא עמידת דום. "הוא אמר ויהי הוא ציווה ויעמוד" (תהילים לג) היא אמירה ועשיה אלוקית ללא מגע יד אדם. הכל מופעל מלמעלה למטה. אין שיתוף ואין מטלות של עשיה. שותפות למעשה בראשית הוא עולם חדש.
העולם הראשון ניתן לאדם על מגש של עדן. הכל מוכן ומזומן לשירותו. מטרת הגן "לעובדה ולשומרה", נותרת בלא עשיה כלשהי, שהרי באותו יום שנברא אכל מן העץ ונטרד מהגן (סנהדרין לח). עולם שני נוצר בשיתופו של האדם. הבורא אינו מוחה את הבריאה הראשונה ומכחיד את האנושות. השארת שמונה נפשות בתיבה בתוך קטסטרופה עולמית, עניינה לברוא עולם חדש בעזרת האדם.
תפקידו של נוח הוא לעבור מעמידת דום לעמידת נוח. הצדיק המקראי היחיד נקרא לדגל. הטלת המשימה על ידי המפקד, מותירה עולם ישן בשיממונו אחרי אלף ושש מאות שנה לבריאתו, ויצירת עולם חדש העומד על תילו מאז, ארבעת אלפים מאה שבעים ושש שנים. עמידת נוח עניינה פעלתנות. מה שלא הצטווה אדם הצטווה נוח. מטרת הצלת היקום והעלאתו לדרגה מוסרית גבוהה שונה ואחרת, הוא תפקידו של נוח.
לביצוע המשימה נדרש חניך מצטיין. הצל"ש שהעניק המפקד לנוח לא מיועד למסגרת ולראווה. מטרתו היא ייעוד ומטרה שיש לעשות ולהגיע אליה בכל האמצעים ומעבר להם. לקבל תוכנית שמכילה התרחשות צפויה ותרשים מדויק להצלה, אינו משימה זמנית ואינו משימה אישית. גלובליזציה של דצח"ם המועתקת מעולם ישן לעולם חדש, מתחילה בתיבה, ממשיכה ביונה עם עלה של זית, ובונה מזבח של ריח ניחוח, הגורם לקיום עולמי עד היום הזה.
המסדר הזה מעביר את האנושות להתחלת המצעד. "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", מגמתו התהלכות והתקדמות אל היעד, המתחיל במזבח של קריאה בשם ה'. המזבח של נוח הוא מזבח הודיה של כל ההוויה על עולם חדש. המזבח של אברהם בארץ ישראל הוא קריאה עולמית בשם ה'. תנועה עברית המאמינה בא-ל אחד, ומפרסמת את שם ה' בעולם, מתחילה לצעוד, ונוטלת מהמסדר את עיקרון החיים – שותפות לקב"ה במעשה בראשית. בעולם הישן לא היו שותפים. נוח נעשה שותף והנחיל לדורות הבאים את יסודות העולם החדש, הבנויים על אמונה, עשיה ושותפות עם הבורא לאחריות על הבריאה.
על השאלה איך נעשים שותפים לקב"ה במעשה בראשית, יש לחכמינו שתי תשובות. רב המנונא מגלה ש"כל המתפלל ערב שבת ואומר 'ויכולו', מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית (שבת קיט). רב חייא לעומתו מגלה משהו אחר: "כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית" (שבת י).
ההדרכה הראשונה מלמדת על הבריאה. שביתתו של האדם מכל מלאכה ביום השביעי, מעידה שהעולם נברא על ידי הבורא בשישה ימים וביום השביעי שבת. מי שמעיד במעשיו על בריאת העולם ועל אדנותו של האדון על כל המעשים, נעשה שותף למטרתה של הבריאה. עדותו על מעשה בראשית גורמת לידיעה ואמונה, שהעולם אינו קדמון הוא נוצר ונברא על ידי הבורא.
ברם ההדרכה השניה שייכת למתן תורה. הדיין שדן בבית הדין על פי התורה, נוטל את חוקי החיים של הבורא ומחדיר אותם לתוך המציאות הארצית. עשרה מאמרות זקוקים לעשרת הדברות, כדי שהעולם יעבור מנוח לאברהם. הצעידה אל הארץ אינה חד פעמית ואינה ישראלית בלבד. ההתהלכות בארץ לכיוון המקדש "הלוך ונסוע הנגבה", ולבסוף להגיע אל ההר המתנשא לעיני העמים, מכוונת את הכיוון של העם ושל האנושות כולה.
ההתחדשות של נוח מתגלה כבר בעולם הישן. הקב"ה ברא עולם חסר בכוונה תחילה כדי שהאדם ישלים אותו. כך לימד רבי עקיבא את טורנוסרופוס הרומאי ששאל על המילה, "הואיל והוא חפץ במילה למה אינו יוצא מהול ממעי אמו"? (ילק"ש תזריע). ר' עקיבא מלמד שהמצוות ניתנו לישראל לצרף בהן את הבריות. השלמת החיסרון ותיקונו, הם היסוד לבריאת שמים וארץ.
כך מתבאר הכתוב בעולם הישן "אשר ברא אלוקים לעשות", אשר ברא ועשה אין כתיב כאן אלא לעשות. בריאת שמים וארץ על ידי הבורא, תכליתם לעשות ולפעול. שותפות במעשה בראשית אינה כותרת, היא הדרכה של עשיה. שמירת שבת בלי אמירת ויכולו, אינה שותפות בעשיה. תורה בלי דין אמת לאמיתו אינה שותפות עם הבורא. רק עשיה ונשיאה בעול של תורה, החודרת לתוך ההוויה ומרוממת את המציאות, הופך את האדם לשותף במטרה העולמית.
עמוֹד נוח היא פעלתנות של "זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה' ". "עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרשה והוא הכין להם. והייתה הארץ מוציאה קוצים ודרדרים מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה (רש"י). אך 'לך לך' אינה עמידה על המקום אלא התהלכות והתקדמות, פעלתנות בכל המקומות ופרסום הרעיון של התנועה העברית. הרי שעולם שנברא בעמוד דום תוך ציפיה לפקודות, ממשיך בעמוד נוח של חופש פעולה, ומגיע להליכה והתקדמות אל הארץ, שממנה יאיר האור לעולם כולו.