זהו "האביב הערבי", טמבל!

זו לא אינתיפאדה, וזה לא על רקע זכות השיבה, מדינה פלשתינאית, קיפוח, כיבוש וכו'. אלה רוחות ה"ג'יהאד" המוסלמי הכלל-עולמי

מרדכי קרפל , ב' בחשון תשע"ו

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

ממש מדהים. מכל הפרשנים שמנסים להסביר את המתחולל ברחובותינו בימים אלה, לפחות אלה שאני קראתי או שמעתי (למעט הטלוויזיה בה אינני צופה), עדיין לא זכיתי לפגוש אפילו אחד שמעריך, או מעלה את האפשרות, שהמרד הערבי המתחולל סביבנו הוא גל הדף של התהליך המכונה "האביב הערבי"*.

אבל נראה שזהו בדיוק העניין. כן, הקטסטרופה המתחוללת במזה"ת בשנים האחרונות כבר כאן. עכשיו היא הגיעה גם אלינו. זהו ההסבר היסודי למתחולל ברחובותינו בימים אלה.

זו לא אינתיפאדה, וזה לא על רקע זכות השיבה, מדינה פלשתינאית, קיפוח, כיבוש, או כל סיפור מופרך אחר שהתרגלנו לשמוע כבר עשרות שנים. זה הרבה מעבר לכך. אלה רוחות ה"ג'יהאד" המוסלמי הכלל-עולמי, שמלהיטות את הרוחות, שמלהיבות את "המפגע הבודד" ומוציאות אותו מעשתונותיו. זוהי משיחיות השקר של האיסלם הקיצוני שמהווה תהליך כלל-עולמי ומונעת ממקורות אנרגיה היסטורית שנמצאים הרבה מעבר למה שנקרא "הבעיה הפלשתינאית" או אפילו "הסכסוך הערבי-ישראלי". זה לא בא מאבו-מאזן, למרות שגם הוא מתפרנס מהסתה ואיננו יכול להרשות לעצמו להפסיק אותה. המרד הערבי הזה מאיים גם עליו ומכוון בעקיפין גם נגדו. גולם ההסתה קם על יוצרו.

"הערבים שלנו" – משני צדי הקו הירוק – צופים כבר כמה שנים באמצעות הטלוויזיה והרשתות החברתיות במתחולל סביבנו במזה"ת – באלימות, ברצח, בזוועות, בדם הניגר – ועיניהם כלות. ריח הדם עולה באפם של חלק מהם והם מתקשים לכבוש את יצרם. גם הם קיבלו תיאבון ורוצים להיות "גיבורים". שהידים. ממש כמו אנשי דאע"ש. אותה רוח הרסנית המקבצת לסוריה ולעיראק עשרות אלפי ערבים ומוסלמים, מכל העולם, כולל מאירופה; אותה "בשורת" חידוש ימי האיסלם כקדם; אותה ההתלהבות החולנית של ה"גיאהד עולמי", היא היא שמניעה את גל הטרור האחרון. מעידות על כך העממיות של המהומות – "המפגע הבודד" – כמו גם הספונטניות ברמת הביצוע (למרות שברור שיש מי שמסית ודוחף מאחורי הקלעים).

נגמר המשחק של אוסלו

במשך עשרים שנה, מאז הסכמי אוסלו, הכרנו מקבילית כוחות מסוימת שבתוכה התחולל המשחק. ישראל, הרשות הפלשתינאית, האיחוד האירופי וארה"ב. בהמשך הצטרף למשחק גם "החמאס" אבל כמשתתף נוסף שלא פרץ את גבולותיו.

במקבילית הכוחות הזו היה לכל צד אינטרס, וכל צד שיחק עם קלפיו. אבל בשנים האחרונות נהיה ברור שהמשחק תקוע. לא לבלוע ולא להקיא. מבוי סתום של ממש. אף אחד מן הצדדים לא הצליח להכריע את האחרים.

עכשיו הופיע כוח חדש – הגיאהד העולמי. הוא מופיע אמנם בלבוש, במסכה, של "המאבק הפלשתינאי" או "אל אקצה", אבל הוא מהווה הופעה של כוחות ומניעים ששורשם הרבה מעבר למקבילית הכוחות המקומיים שהכרנו במשחק הזה עד עתה.

"המשחק של אוסלו" – אם נקרא כך למקבילית הכוחות המוכרת – נגמר. כוח חדש, בסדר גודל עולמי, לא מקומי לאומי או אזורי – הג'יאהד העולמי – פוצץ אותו. המשחק הזה, הסדר הזה, שבמסגרתו אנו משחקים כבר עשרים שנה, מתפרק עכשיו.

איום על הרשות

גל הטרור הזה מהווה אמנם בעיה לישראל אבל בעיקר במובן הפסיכולוגי. עם כל הכאב, מבחינת המחיר בנפשות, הרוגים ופצועים, הוא איננו בסדר גודל רב יותר מאשר תאונות הדרכים ברחובותינו. עדיין לא פחות מסוכן להיכנס בבוקר לרכב ולנסוע בכבישי הארץ, מאשר לטייל בשופי בחוצות ירושלים.

לאבו מאזן ו"לרשות הפלשתינאית" לעומת זאת, זהו איום ממשי. הגל הזה נובע מרוח אחרת מאשר "הבעיה הפלשתינאית" ויש לו סדר יום ואינטרסים שונים. הוא מכוון כנגד הרשות לא פחות מאשר כנגד ישראל. הוא עולמי ולא מקומי. הוא מוסלמי ולא לאומי. רוחו היא רוח של מהפכה, של מרידה בסדר הישן.

לא במקרה מנסים אבו מאזן ועוזריו להרגיע אותו. הם מבינים היטב שהרשות הפלשתינאית כולה עומדת להתפרק מעוצמתה של ההתפרצות. כבר עכשיו הם לא מצליחים לעצור אותה. אם ימשך הגל הזה, הקורבן הראשון שלו תהיה הרשות. לכן גם לא בלתי נמנע שנתחיל לראות אותה מנסה לעצור אותו, מה שעשוי לחולל מאבקים פנימיים בתוך הציבור הערבי. רמז לכך ניתן לראות בחילוקי הדעות בתוך הציבור הערבי בישראל – ובין מנהיגיו הפוליטיים – שחלקו שואף לשמר את הסדר הישן, הסדר של אוסלו, ונאמן לרשות ולאבו-מאזן, וחלקו השני שואף לאג'נדה איסלמית קיצונית ומהפכנית. לא בלתי נמנע שאנו עדים לימיה האחרונים של הרשות הפלשתינאית.

לנו, לישראל, לא תהיה ברירה. נאלץ לעבור מבלימת אוסלו – להכרעה. לחלל שיוותר אחרי נפילת הרשות נצטרך אנחנו להיכנס ולמלא אותו. לא נוכל להותיר אותו לכוחות הג'יאהד העולמי. בעל כורחנו, נרצה או לא, נצטרך לפתור אחת ולתמיד את יומרת "המדינה הפלשתינאית".

*מתקן: הבוקר קראתי ניתוח דומה אצל דר' גיא בכור.