הרב עובדיה יוסף - מה איבדנו ועל מה צריך להתפלל

עו"ד אלירם אלגרבלי , ב' בחשון תשע"ו

עו"ד אלירם אלגרבלי
עו"ד אלירם אלגרבלי
צילום: עצמי

בדיוק לפני שנתיים הצטופפתי בסמטאות ירושלים בתוך קהל של מאות אלפים שבאו לחלוק כבוד אחרון לרב עובדיה. הדוחק היה אדיר.

משהו גדול ריחף באוויר. התחושה הייתה של פרידה מאישיות בקנה מידה היסטורי. פרידה שתוכל לספר עליה לניניך, בעוד 60 שנה, כמו שבירושלים עדיין מסתובבים אנשים שאומרים "הייתי בהלוויית הרב קוק" (1935), או מן העבר השני, "ליוויתי את ארונו של חיים נחמן ביאליק" (1934) – שתי הלוויות שהוציאו לרחובות את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, מאות אלפי יהודים, דתיים וחילונים.

לא הייתה הלוויה בישראל שסחפה אחריה כל כך הרבה בני אדם. לא הייתה דמות שזכתה לסיקור כה סוחף ורחב. הררי דיו נשפכו על ניתוח דמותו ואישיותו של הרב עובדיה. מ'הארץ' ועד 'המודיע', מגל"צ ועד 'קול חי', מיונית לוי ועד ג'קי לוי – התקשורת הרעיפה על הרב עובדיה סיקור במינונים לא נתפסים, אוהד ברובו, גדוש בתמונות צבע ובתיאור מפורט של פעלו. איש לא נותר אדיש. מעולם לא היה מנהיג בישראל שזכה להתעניינות שיא בסדרי גודל שכאלה, התעניינות נדירה שחצתה מגזרים, עדות ואמונות.

הרב עובדיה גיבש את זהותם של המוני בני-אדם; הגדיר מהי דתיוּת, מזרחיוּת, מסורתיוּת, לאומיוּת, חרדיוּת. הוא גדול מעצבי הישראליוּת האחרת, המזרחית, השנייה, זו שצמחה בפריפריות ובעיירות הפיתוח, המאוימת מצילו הענק של הישראלי החדש, הצבר, הקיבוצניק החילוני שניסה להתיך את הישראלים כולם תחת מכבש 'כור ההיתוך'. הרב עובדיה הוא אביו של מגזר ענק בישראל שמאמין כי בכוח הנהגתו התורנית החזיר עטרתם ליושנה, הרים את קרנם, הגדיר להם את זהותם המזרחית-חרדית באופן מהימן ואותנטי. תרומתו אכן הייתה יוצאת דופן, יחידה מסוגה, ובנסיבות שנוצרו, שום מנהיג דתי לא יוכל עוד להיכנס לנעליו.

עם זאת, לא אשתמש כאן בסיסמאות כמו "יתומים היינו ואין אב" ו"צאן ללא רועה", קלישאות שחסידיו אוהבים להפריח לחלל האוויר. אין אדם שאין לו תחליף. אין מציאות של רִיק רוחני, כך לימדנו אפילו משה רבנו. אבל יש דבר אחד שאיבדנו לנצח; איבדנו את אחד הקשרים האנושיים האותנטיים האחרונים שיש להלכה היהודית עם אלפיים שנות הגלות. יסלחו לי ש"ס וּשְׁאָר נושאי שמו לשווא – אבל התרומה האמיתית והחשובה מכל של הרב עובדיה היא ההלכתית. משם הכל התחיל. שם ראשית כוחו וגבורתו. כל שאר הישגיו הם אינם אלא נספח למפעלו ההלכתי הכביר והמונומנטלי.

אז מה בעצם איבדנו? הרב עובדיה היה מאחרוני דור הגלות, דור שראה את הגולה דרך עיניו הבוגרות, ובמקביל ראה בבניין הארץ ותקומתה. על אף שעלה לארץ בגיל צעיר, הוא נשא עמו מטען אותנטי, מכלי ראשון, של החוויה היהודית-דתית בארצות המזרח. הוא כיהן כרב במצרים עוד לפני קום המדינה, ולמעשה ראה בעצמו הצינור, המסננת, שדרכו תעבור ההלכה בדרכה מהגלות לארץ ישראל.

דרך הכתפיים הרחבות הללו הוא ביטל מנהגים, שינה נוסחים, קיבע הלכות – הקים ממלכה תורנית אדירה – תוך שהוא לא מהסס להתעמת עם מתנגדיו ההלכתיים מכל העדות והצבעים. לא הרב עובדיה שיתרגש; כל חייו חתר בכוח נגד מי שהתנגד לו, לרוב ניצח. הוא הצליח לייצר סוג של מיינסטרים הלכתי אחרי 2000 שנות גלות, זרם דומיננטי אחיד, כתובת הלכתית מרכזית למיליוני מאמינים. את כל הסלט הזה שנקרא 'מסורות' ו'מנהגים' הוא הצליח לנקז לזרם הלכתי אחד וברור. אין כבר מי שיכול לעשות את זה. הפריבילגיה של ביטול מנהגים ואמונות גלותיים הייתה נחלת הדור הקודם, והדור הזה אבד ואיננו. על זה יש להצטער.

הרב עובדיה קיבץ גלויות. לא במובן הפיזי, של להביא את האנשים מעיראק ומפרס וממרוקו ומתוניס – אלא במובן הדתי. הוא רצה לבנות אימפריה על-הלכתית שלא הייתה כמותה מאז ימי שני. הוא התיימר להיות האליעזר בן יהודה של ההלכה, מחייה ההלכה הארץ-ישראלית. המטרה הייתה נחרצת: לייצר כור היתוך דתי, למזג גלויות, לדבר בשפה הלכתית אחת. זהו מפעל ציוני מהמעלה הראשונה. כן, ציונות רוחנית טהורה, ביסוסה של ארץ ישראל כבית הלאומי של ההלכה היהודית.

▫ ▪ ▫

אני נזכר ברכב הכחול של חברא-קדישא שחצה את ההמונים. הרכב עבר בריחוק של כמה מטרים ממני. עמדתי על קצות אצבעותיי, תוך שאני מגביה את גופי מעוצמת הדוחק, ופתאום הגוף שלי נישא בכוח הדחיפות. הלחץ של ההמון יצר מעין תנועת מלקחיים, ואני הורמתי, כמעט-מרחף, היישר לעבר הרכב הכחול. לשנייה קלה החזקתי ברכב, והתפללתי בלבי, שכל האלפים המקיפים את מיטתו, יזכרו לא רק עניין זה או אחר שכתב עליו בספריו – אלא את מגמתו הגדולה, הענקית, הציונית להפליא: לחזק את ההלכה הישראלית, להעניק את ההגמוניה והבכורה לתורת ארץ הקודש, לנער מעלינו את ספיחי חוץ-לארץ, להחזיר את עטרת ארץ-ישראל ליושנה.

שזכותו תגן עלינו בימים טרופים אלה.