בין תשל"ד לתשע"ו

מאיר גרוס , ט' בחשון תשע"ו

מאיר גרוס
מאיר גרוס
צילום: עצמי

מבט מחבר בין אז לעכשיו. בשמחת תורה, חג של שמחה גדולה על התורה שעמנו, היה השנה תחת צל כבד של רצח הזוג הנקין הי"ד, ורצח אהרון בנט והרב נחמיה לביא הי"ד.

שני צמדים של עם ישראל היפה. ואכן, כובד נמסך ברגליים הרוקדות. גם הנסיבות הוסיפו לתחושה הקשה.

ואני חזרתי אחורנית ארבעים ושתיים שנה, כמדי שנה, למלחמת יום הכיפורים. מלחמה קשה מכל בחינה. ההקפות שלנו התקיימו ברמת הגולן. סביב חבית בוערת עלה ענן אבק- מעין ענני כבוד, בעיניי- שנוצר מרגליו של גדוד צנחנים רוקד. יחד יחד שבטי ישראל. מהעיר ומהכפר, חילוניים ודתיים. וכמה התאים השיר שנישא על שפתיים.

"עם ישראל חי" רעמו המילים הכל כך משמעותיות במלחמה ששר הביטחון גמגם בה על חורבן הבית השלישי. כמה הן התאימו למהפך שביצענו באותו לילה, כשיצאנו להבקעה לסוריה והנסנו את הפולשים אל הבשן, מעבר למה שכונה "המובלעת". עם ישראל התגבר כארי והביס את האויב בניצחון מפואר. בן לילה נהפכה המועקה הקשה שהשתררה ברחובות ישראל. עד אז בלמנו את התוקפים, ובאותו לילה העברנו את המלחמה אל ארץ האויב. שינוי מהיר ומדהים.

וחזרתי עוד אחורנית, לתשכ"ח. ארבעים ושש שנה. לבקעת הירדן. לפנות בקר שבנו מעוד מארב, ונודע לנו על ארבעה מחברינו במוצבי הברך (לימים, ברוש הבקעה) שנפלו במארב סמוך. ואנחנו, עייפים וכואבים קיימנו הקפות, לפליאתם של מפקדינו וחברינו המשתאים. (ותוך דיון עמוק על משמעות היום, מקומו של הפרט בתוך הכלל ונצחיותו של עם ישראל ותורתו.)

הבקעה, שהייתה אז ללא כל ישוב ישראלי, ארץ המרדפים עם הרבה חוליות מחבלים, זרועה היום ישובים יהודיים יצרניים ופורחים. השממה הזועקת התחלפה בירוק ובצחוק ילדים. קול תורה נשמע ברמה עם טרקטורים רועמים.

גם מלחמת יום הכיפורים השלימה את הניצחון בעיקר במה שבא בעקבותיה. פריחה של ישובים ביהודה ושומרון מעל ומעבר לשלושת הבודדים שהוקמו בסמוך לניצחון בששת הימים. ירושלים הורחבה בתנופה, הגולן היה לאבן שואבת, וגם חבל עזה וסיני. יותר מהניצחון הצבאי חדרה התודעה הלאומית וההיסטורית, וחלחלה הידיעה הברורה שיש לקום ולעשות מעשה בעל הבית.

אי אפשר לדרוך במקום.

כבר לימדנו אדמו"ר אחד מה...אופניים. שגם כדי להישאר במקום ולא ליפול צריך לדווש בחוזקה. עמידה במקום היא נסיגה. היא איתות לאויב על חוסר ביטחון ואולי גם יכולת. היא הופכת לפיגור כשכל העולם שסביב טס קדימה במהירות.

גם שמחת תורה של השנה צריכה להתקדם במהירות ליעדים לאומיים. בצד חיזוק הערכים והלכידות, יש להגביר חיל. לא יתכן שמותר לנו רק להוסיף אבני מצבות בישובים. אנו זקוקים לאבני בניין. אנחנו חייבים להביא יהודים לכל מרחבי הארץ. לאפשר יוזמות ופיתוח. כשהמדינה רוצה, היא גם יכולה. והראיות פזורות בכל מקום. כמו אז בבקעה וגם ולאחר יום הכיפורים ההוא, צריך להפוך את המשוואה.

אנו רוצים להפריח את הארץ לטובת יושביה. כן, גם מגדלים נוספים בתל אביב, וגם במצפה רמון בשומרון ובגליל, בגולן ובעמק יזרעאל, ביהודה ובבית שאן, בבנימין ובחבל אשקלון. ארץ ישראל משוועת להיגאל בגאולת ילדים צוהלים בשדותיה.

שורותיה של נעמי שמר על ירושלים של זהב, ליוו אותנו באותם ששה ימים. לאחריה "ככר השוק ריקה" הייתה להיסטוריה. ו"אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו", תוקנה למובן החיובי, בתנועת יהודים ברחבי הארץ ששוחררו. נדמה שצריך לחזור ולהזכיר לעצמנו ולעולם כולו כמה אמיתות על זכותנו על הארץ ועל חובתנו לפעול להגשמתן.

אנחנו נמלא את ככר השוק ביום יום. אנו ננוע בכל מקום. ואם יש מורא טבעי, נתגבר עליו. כפי שעשינו לאורך שנות היסטוריה רבות. ומה גם שאנו בעלי הבית. וזהו ביתנו.