"אנו המוסלמים..."

התעמולה הערבית הצליחה, כי ההסברה הישראלית מגמגמת.

חגי הוברמן , י' בחשון תשע"ו

אם ישנה הצלחה מסחררת לתעמולה הערבית בעולם, זה השיכנוע שזיקת המוסלמים להר-הבית הינה זיקה אותנטית עתיקת יומין, שימיה לפחות כימי האיסלאם עצמו. התעמולה הערבית הצליחה, כי ההסברה הישראלית מגמגמת.

אני ממליץ לחזור ולקרוא את ספרו של שלמה דב גויטיין, 'היישוב היהודי בא"י בראשית האיסלאם ובתקפות הצלבנים לאור כתבי הגניזה', שיצא לאור לפני 35 שנה, בשנת תש"ם, 1980. גויטיין, פרופסור לתולדות האיסלאם באוניברסיטה העברית, חוקר ההיסטוריה היהודית בימי הביניים וחוקר הגניזה הקהירית, נולד בגרמניה ועלה ארצה בשנת 1923.

הוא נמנה עם סגל המורים של האוניברסיטה העברית עד אמצע שנות החמישים. מאוחר יותר ירד לארה"ב, אך גם שם המשיך לפרסם חיבורים הנוגעים לארץ-ישראל. הוא נפטר לפני 30 שנה, בט"ו בשבט תשמ"ה.

כך הוא מתאר בספרו את היחס המוסלמי לירושלים, בקיצורים הכרחיים שאינם פוגעים באמינות או ברצף.

"...העובדה, ש(ירושלים) שימשה מטרה לעליה לרגל ולהסתופפות במקומות הקדושים... גרמה לכך שבמאתיים השנים האחרונות של תקופה זו (תקופת הכיבוש המוסלמי - ח.ה.) נתגלו בה, בייחוד בהשפעה פרסית, סימנים של חיי תרבות מוסלמית ואף נולדו וגדלו בה אישים בעלי רמה ופירסום. אף על פי כן, מעולם לא מילאה ירושלים באיסלאם תפקיד של מרכז תרבותי, והמוסלמים הרגישו היטב, שהיא היתה בעיקרה עיר קדושה ליהודים ולנוצרים.

"עם הכיבוש הערבי חזר ונתחדש בירושלים ישוב יהודי של קבע, לאחר שהיהודים נעדרו ממנה במשך חמש מאות שנה..." (עמ' 7).

"הפולשים הערבים לא פנו תחילה לירושלים, כי כלל גדול בכיבוש המדבר: הבדווי מתאווה לכבוש את המקומות, שהוא רגיל לבקר בהם לצורך מסחרו או לשם ליווי שיירות. עזה, הנקודה הקיצונית בדרכי אורחות המסחר של אנשי חג'אז לפני בוא האיסלאם, היתה גם המטרה הראשונה של מלחמת הכיבוש, ועל כן נהפכה ארץ ישראל הדרומית עם הפלישה הערבית, בשנת 634, לשדה קטל. ירושלים היתה רחוקה מהתעניינותם של הערבים... למעלה מארבע שנים עברו מאז הופעת הערבים בארץ-ישראל ועד לכיבושה של ירושלים, מבלי שבאה במצור קשה. על העיר הושם מעין מצור קל בפיקוד בני מדבר בלתי חשובים. רק לאחר הניצחון המכריע על יד הנהר ירמוך באוגוסט 636, שהרחיק את צבאות הקיסר מאדמת סוריה, הודקה כנראה טבעת המצור. בתחילת 638, אולי בפברואר, הושלם כיבושה של העיר" (עמ' 8).

"...המסורת יודעת אפילו לספר, שעומר (כובש ירושלים - ח.ה.) התקומם נגד 'ייהוד' מוגזם של האיסלאם. המומר כעב (יהודי שהתאסלם והיה עוזרו של עומר כובש ירושלים - ח.ה.), הציע לערוך את מקום בית התפילה מצפון לאבן השתיה, באופן שהמתפלל יפנה בתפילה אליה ואל הכעבה גם יחד. אז אמר עומר: 'אתה שואף להידמות ליהדות, אך אנו המוסלמים לא צווינו אלא להתפלל כנגד הכעבה', ופקד לקבוע את מקום התפילה דרומית לאבן השתיה, בערך במקום מסגד אלאקצא של היום. סיפור זה נולד כנראה בתקופה קצת יותר מאוחרת... אך מה רב הוא תוכנו הסמלי: לפי מצוות החליפה, מתפללים המוסלמים, כשאחוריהם אל מקום השכינה הקדום" (עמ' 9).

"לא קל היה לכובשים להטביע את חותמם על העיר. המימרות המיוחסות למוחמד על חשיבות ישיבת ירושלים או שאללה ערב לכך שתהיה תמיד פרנסה ליושבי העיר, מוכיחות שכוח המשיכה שלה לא היה רב ביותר. אולם העובדה שירושלים מעולם לא שימשה בירה רשמית של הפרוביצינה החדשה 'פילסטין' (שומרון ויהודה), לא היתה שלילית באותן השנים הקדמות, שעדיין לא היתה אצל הערבים דעה קדומה בדברים אלה" (עמ' 11).

"מכה קשה הוכתה ירושלים המוסלמית, כאשר ייסד סלימאן, בנו השני של עבד אלמליכ, את העיר רמלה ועשאה לבירתה של מדינת פלסטין. רמלה המוסלמית נבנתה אמנם מחורבנה של שכנתה הנוצרית לוד. אך יעד עם זה נקבע על ידי כך לדורות (למשך כל התקופה שאנו דנים בה) שירושלים היתה צריכה להסתפק בתפקיד של עיר קודש, בשעה שרמלה היתה בירת הארץ, מושב הממשלה, מרכז סחרה וצומת דרכיה, בדומה לקיסריה לפני הכיבוש הערבי... יפה מעיר אלמטהר אבן טאהר, שירושלים בימיו (של סלימאן) היתה לאחת מערי השדה של רמלה, לאחר שהיתה עיר המלוכה בימי דוד ושלמה.

"יש לציין שהרון אלרשיד, בנו של אלמהרדי, לא ראה עוד חובה לעצמו לבקר בירושלים, אף כי עלה למכה כמעט בכל שנתיים ושהה פעמים הרבה בסוריה הצפונית בשל מלחמותיו התמידיות עם הביזנאטים. בנו אלמאמון נדב לתיקונים בהר הבית, אך גם הוא והבאים אחריו לא המשיכו עוד במינהג העליה לירושלים" (עמ' 15).

"לבסוף עלי להדגיש שעם כל ההערצה שזכתה בה ארץ הקודש בחסידות המוסלמית, מקומה כאין וכאפס לגבי הכעבה ומכה ואגפיה. קדושת ארץ-ישראל נתקבלה באיסלאם בתוקף ההשפעה היהודית והנוצרית. אך לאחר שהאיסלאם הגיע למלוא התפתחותו, לא הוסיפה להיות בולטת בתודעתו הדתית, ומשנשכחו הזעזועים של תקופת הצלבנים, נעלמה מן האופק הדתי כמעט כליל" (עמ' 30).