לצאת למסע הנצח

הרב ישי אביעזר , י"ב בחשון תשע"ו

הרב ישי אביעזר
הרב ישי אביעזר
צילום: עצמי

יורם טהר לב הבין את זה: "לךְ לךָ פירושו להיות יהודי". הוא חקק בסלע קיומנו את המילים הנאדרות על אבי האומה, שמשה וילנסקי הצליח להלחין בהשראה רוחנית: "להתחיל מארם נהריים / לעבור בכבשן האש / ולצאת למסע הנצח / עם מים ולחם יבש / ולשמוע מגבוה את הקול ההולך / לךְ לךָ לךְ / לךְ לךָ לךְ / אתה האחר / אתה היחידי / לךְ לךָ לךְ לךָ / פירושו להיות יהודי" /

הוא ביטא את התובנות שגם העברי הראשון הבין: כדי להיות יהודי לא יכולים להישאר בעמידת נוח, צריך לנוע קדימה. עבריות נאצלת לא יכולה להשפיע בלי תנועה. פותחים מילניום של תורה והוראה עולמיים, בתנועה אל הארץ אשר אראך עם "הנפש אשר עשו בחרן". התנועה העברית לא נחה ולא עוצרת, היא מתקדמת מארם נהריים לירושלים. הדרך ארוכה ומפרכת, מתישה ומייגעת, מייסרת ומדממת, אך לא שואלים שאלות. ההכרה לא מאחרת: ההגעה אל הארץ אינה סוף המסע, היא בעצם רק תחילתו.

טהר לב הלביש על כל אחד מאיתנו את העבריות הנאצלת, שהפכה לצוואה יהודית – לך לך. לא תוכל להיות יהודי בלי ללכת ולהתקדם. עמידת דום של פרשת בראשית, ועמידת נוח של פרשת נוח, הם רק המסדר המוקדם להתחלת המצעד. "תמיד לחכות שיגיע / הקול שיקרא גם לך / לדעת כי בית אביך / לעד לא יהיה ביתך / ולנוע מארץ לארץ / אך לשאת כחותם ושבועה / את זכר אותה הארץ / אשר עמודיה שבעה" /

גלותיות נשקפת מתוך המילים "לדעת כי בית אביך לעד לא יהיה ביתך". לנוע מארץ לארץ כעונשו של קין, ולזכור ולהתפלל 'ותחזינה עינינו בשובך לציון'. אלפיים שנה של גלות, ניידות, גירושים, פרעות, מוות ושכול, מאכלת ועקדה, שנה אחרי שנה, כבר מאחורינו. התנועה העברית כבר הגיעה אל הארץ. ההיסטוריה כבר עוצבה עם תקווה גדולה שמתקדמת ומתקרבת ליעודה.

"לרדת מפה למצרים / ולצאת ממצרים לפה / בלי לדעת אם בירושלים / יבוא המסע אל סופו", כתב טהר לב. הוא צדק, התחנה הירושלמית לא הייתה התחנה הסופית. המצעד נמשך גם אחרי ירושלים, מארץ לארץ, וממדינה למדינה. אך את סופו של השיר נוסיף אנחנו. בעקבותיו של אברהם אבינו עשינו שוב את המסע אל הארץ, הפעם אחרי אלפיים שנה. אך כשהגענו לירושלים, הבנו וידענו – הגענו אל התחנה הסופית.

עקדה ומאכלת הייתה בירושלים אצל אברהם, נשארה בימי העליה השניה של עזרא ונחמיה, ונותרה בה גם בימי העליה השלישית בימינו. התנועה העברית ממשיכה ללכת גם בארץ עם כל הייסורים המדממים. להיות יהודי אינו ציווי של עקדה. את הניסיון הזה ייעד הבורא לאברהם העברי, כדי לנטוע בו ובזרעו את הגֵנים של מסירות נפש וחיבור בל יינתק עם אבא בשמים. להיות יהודי הוא לך לך של התקדמות והתקרבות אל היעדים הגדולים, המיועדים לאומה המגיעה אל הארץ.

כל אחד מאיתנו הוא אברהם, וכולנו יחד תנועה עברית שמשתרשת בארץ כדי לבנות ולהיבנות, להשתרש ולא להיעקר. "ה' יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" לעיני כל העמים. מה שנעשה כאן רואים כל העמים, ויודעים שאין שום אפשרות להחזיר את המצב אחורה, לחלק את הארץ לשני עמים, לחזור לגבולות החלוקה, או להחזיר לגבולות ששת הימים.

התפקיד המוטל עלינו הוא להיות יהודי כדבריו של טהר לב. כל אחד הוא אברהם. "תמיד לחכות שיגיע / הקול שיקרא גם לך". והוא קורא בקול רם, והוא מצווה להמשיך קדימה ולהתקדם, ללכת ולא לנוח, לחתור בכל הכוחות ולהגיע אל היעד. אך גם על כולנו מוטל הציווי להיות יהודי. "אתה האחד / אתה היחידי / לך לך / לך לך / פירושו להיות יהודי". "עם לבדד" הוא עם שונה ויוצא דופן. "בטח בדד עין יעקב", היא אומה שכל העמים יודעים שהיא אחרת, והיא עצמה יודעת מה תפקידה ומה ייעודה.

הולכים ומתקדמים, ממשיכים עם כל הכוחות ומוסיפים עליהם עוד ועוד. לא נרתעים ולא נסוגים, לא פוחדים ולא מהססים, כי יודעים שדברי משה האחרונים מלווים אותנו לעד: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב אֶל אֶרֶץ דָּגָן וְתִירוֹשׁ אַף שָׁמָיו יַעַרְפוּ טָל. אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ עַם נוֹשַׁע בַּה' מָגֵן עֶזְרֶךָ וַאֲשֶׁר חֶרֶב גַּאֲוָתֶךָ וְיִכָּחֲשׁוּ אֹיְבֶיךָ לָךְ וְאַתָּה עַל בָּמוֹתֵימוֹ תִדְרֹךְ".