תנו לרשות ליפול

מקורו של גל הטרור הזה איננו באבו מאזן, והוא אינו שולט בו. במקום להאשים אותו בהסתה, צריך להכריז שהוא לא רלוונטי, לתת לו ליפול, וליצור מצב חדש לחלוטין באזור

מרדכי קרפל , י"ד בחשון תשע"ו

מוטי קרפל
מוטי קרפל
צילום: עצמי

השמאל מציע לשבת עם אבו מאזן ולתת לו מדינה, הימין טוען שאסור לשבת אתו כי הוא מסית. מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי ובעקיפין גם רוה"מ נתניהו, הולכים לשבת אתו בכדי לרצות אותו.

כולם עוסקים באבו מאזן. אבל, חברים, אבו מאזן ו"הרשות" כבר לא רלוונטיים. אין להם סחורה. מקורו של גל הטרור הזה איננו באבו מאזן, והוא אינו שולט בו. הטרור ניזון מרוחות "הג'יאהד העולמי" המשתולל במזרח התיכון. הוא איננו מנוהל. הוא מתחולל מעצמו בהשראת אמצעי המדיות השונות ובעיקר הרשתות החברתיות ומנותב על ידי הארגונים האסלמיים לצורכיהם – ומטרתם הראשונה היא הפלת אבו מאזן. והוא מציג את אבו מאזן ו"הרשות" כמו שהם באמת – כלי ריק.

"ההסדר של אוסלו", פרי "הגאונות" של השמאל הישראלי, שקובע כי ישראל והמערב יפרנסו ויתחזקו את הרשות הפלשתינאית המושחתת ובתמורה היא תשרת את האינטרסים שלהם, עומד בפני קריסה. ענני האובך שחדרו אלינו ממדבריות סוריה ועיראק, רוחות האסלם הקיצוני, מאיימים למוטט את המבנה המדיני הזה מיסודו. החשש שלפיו החמאס ישתלט על "השטחים" אם תוקם מדינה פלשתינאית מקדים לבוא.

ההתעוררות האסלמית הזו עומדת להשתלט על "השטחים" גם בלי מדינה כזו, ולחסל לא רק את אבו מאזן והרשות, אלא גם את עבדאללה וירדן בהמשך. קרי, נתניהו, עבדאללה ואבו מאזן אינם מתכנסים בכדי לרצות את אבו מאזן, אלא בכדי להציל

אותו ואת "ההסדר של אוסלו", וגם את ירדן. לכל אלה יש אינטרס מובהק להותיר את מקבילית הכוחות של אוסלו על כנה. במשך עשרים שנה, מאז הסכמי אוסלו, הכרנו מקבילית כוחות מסוימת שבתוכה התחולל המשחק: ישראל, הרשות הפלשתינאית, האיחוד האירופי וארה"ב וגם ירדן היו חלק ממנו.

בהמשך הצטרף למשחק גם חמאס, אבל כמשתתף נוסף שלא פרץ את גבולותיו. במקבילית הכוחות הזו היה לכל צד אינטרס, וכל צד שיחק עם קלפיו. אבל בשנים האחרונות היה ברור שהמשחק תקוע – לא לבלוע ולא להקיא, מבוי סתום של ממש. אף אחד מן הצדדים לא הצליח להכריע את האחרים.

כעת הופיע כוח חדש – הגיאהד העולמי. הוא מופיע אמנם בלבוש ובמסכה, של "המאבק הפלשתינאי" או "הקרב על אל אקצה", אבל הוא מגלם בתוכו כוחות ומניעים ששורשם הרבה מעבר למקבילית הכוחות שהכרנו במשחק הזה עד עתה. "המשחק של אוסלו" – אם נקרא כך למקבילית הכוחות המוכרת – עומד להיגמר. הג'יאהד העולמי, כוח חדש, בסדר גודל עולמי, לא מקומי, לאומי או אפילו אזורי, מפוצץ אותו. המשחק הזה, הסדר הזה, שבמסגרתם אנו משחקים כבר עשרים שנה, עומדים להתפרק עכשיו. זהו פשר המגעים המדיניים הקדחתניים בימים אלה – ניסיון נואש להציל את ההסדר.

אבל כנראה כבר מאוחר מידי. אנחנו עומדים ערב היווצרותו של מצב חדש באזורנו, ואבו מאזן והרשות אינם עומדים ליטול בו חלק. לכן, כל מי שמבסס את מדיניותו על אבו מאזן הלא-רלוונטי – השמאל הישראלי, הימין הישראלי ונתניהו – אינו רלוונטי בעצמו.

צריך לתת לרשות ליפול מבפנים, מעצמה. לא לסרב לאבו מאזן מכיוון שהוא מסית, אלא מכיוון שהוא לא רלוונטי. כשתיפול הרשות וייווצר כאוס אסלמי ב"שטחים", הרעיון של מדינה פלשתינאית ירד מן הפרק. ישראל תוכל – ואף תיאלץ – להשליט בהם את ריבונותה. במצב כזה המערב כבר לא יעמוד על רגליו האחוריות נגד מהלך כזה. גם לא אותן מדינות ערב שמבינות את איום האסלם הקיצוני כלפיהן, משתפות אתנו פעולה כנגדו, ו"הפלשתינאים" מעניינים אותם כענן האובך דאשתקד. גם רוב תושביהם הערבים של יהודה והשומרון יודו לנו. בשאר נצטרך לטפל בנחישות, מה שמוטל אלינו ממילא גם עכשיו, וגם הם יירגעו לבסוף.

מנהיג ישראלי שחפץ להיות רלוונטי חייב להבין שנקלענו למצב חדש, בתגובה להציע פתרון מחודש, להתחיל לטפטף אותו לתודעה הציבורית, ולחכות להבשלת התהליך בשביל להוביל אותו באופן מעשי. עליו להציע אופק מדיני, ומתוך שיתוף פעולה אזורי – כן, ממש כמו שטוען השמאל, רק הפוך – ולא להציע פתרונות של "עוד מאותו דבר".

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")