פרדוקס האינתיפאדה

עו"ד עמוס רביד , ט"ז בחשון תשע"ו

דעות לבן ריק
לבן ריק
צילום: ערוץ 7

נדמה שהגיעה-לה השעה, לאחר אין ספור ניסיונות לחסלנו, שנקלוט, בחושינו, את מה שהאויב מנסה להסביר ב-"רוחו ו-בדמנו".

קטנוני, לדעתי, לעסוק בהיקף התופעה ומניעיה. הרי עד כמה זה משנה עבורי-עבורך-עבורו, כאן, עכשיו, בין הנהר לים – האם הפרט התוקפן שמנגד, יחידני-עממי או קולקטיב מאורגן-משומן-ממומן; האם מדובר באינתיפאדה, התקוממות עממית, או סתם "Hit & Run" אפנתי להפגת מרירותו של הפרטנר ל- "מזרח תיכון חדש".

"משעשעת" בהחלט המחשבה, שכן אפילו המחבל עצמו, אותו "מפגע-עממי", "אלמוני-יחידי" – או בכל דרך שפרשן-מעונב-חמוּר -סבר בחר להגדירו – אינו נותן דעתו לשאלה: האם הוא שיהפוך את מקבץ הפרטים ה-"עממיים" לערימת "אינתיפאדה שלישית"?.

מבחינתו, כל חפצו, מרצו ויהבו, במימוש המטרה – חדלות: "היהודי"; "הציוני"; "המתנחל"; "הכובש"; "הישראלי", הא-ותו-לא. המטרה קבועה, הגדרת הקרבן משתנה בהתאם לזירה בה ביצע את שזמם, בכפוף לשיקולי עריכה זרים.

על הדימוי של ערימה – מתי?, ולמה? – התעכב הפילוסוף זנון מליאה, מייסד הדיאלקטיקה, כ-400 שנה לפני הספירה, ב-"פרדוקס הערימה". על-פיו, בקצרה, ישנן סוגיות שנלוות להן – עקב ערפול ואלסטיות הגדרתיים – חוסר יכולת מובנית לכמתן.

ל-"ערימה", כך מסביר זנון, אין כמות גרגירים מסוימת שמגדירה אותה: לא שניים, ולא שלושה גרגירים. היות וגרגיר אחד-שניים-שלושה אינו ערימה, כך – כנראה – כל גרגיר שיתווסף, לא יזכהּ בתואר "ערימה". ניתוחו של זנון, נדמה כנכון, גם ל-"מפגעים הבודדים".

"איפה זה שם אותי?, איפה זה שם אותך?": ישנו חלקיק משולל כל רציונל, בקרב כולנו, שמבקש להיאחז בתקווה. אנו מתעקשים לראות מציאות שונה "קמעה" מזו שהתרגשה ובאה לעולם. אנו רוצים שקט, רוצים טוב. על הדרך ממש נפגעים. פיזית.

להתעקשות חסרונות נוספים –ברגיל אנו מובלים, וממילא לא מובילים, וכך, ברצות היריב נשקיט וברצותו נרעש. זה לא פסול, לייחל לשלום, חלילה. חלום השלום מצוי בכולנו, ועובר-הוא, כחוט השני בכל השבטים הארצישראליים, והוא קיים בתפילותינו – השכם והערב.

עם זאת, שומה עלינו, להתבונן באספקלריה לאומית ואחראית, ולהבין ששלום יבוא, ככל שיבוא, לא כשנתעקש שהכול טוב, אלא כאשר לבני דודנו, לא תהא כל ברירה אלא לקבל את זה שאנו עובדה חיה, כאן, ושאין לו סיכוי בכוח הזרוע, או בכל דרך אחרת, לחסלנו. אז ורק אז יבוא שלום. מה-גם, שהמציאות של הליכה עם פרטנר והרגשה ללא, נמאסה, היא איננה גזרת גורל, וודאי שאינה כורח המציאות.

אשר-על-כן וכל עוד אין שם אף-אחד שרוצה, ממש, לדבר. אין מה להתחנן שידברו. עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה, כך אומרים. סבלנות.

יוצע לעת הזו אפוא, לא להתמקד בהגדרות, כי אם בחיזוק כוחות הביטחון, המורל, ואחדותנו בתוך ארצנו ובבירתה הנצחית שבליבהּ חומה.