חנוך לנער: צו השעה!

הרב מרדכי צבי , כ' בחשון תשע"ו

הרב מרדכי צבי
הרב מרדכי צבי
ערוץ 7

חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה. (משלי כב:ו)

"חנוך לנער" מהו? "על פי דרכו" מהו? על מדוכה זו ישבו גדולי ההוגים והמחנכים שבכל הדורות, זה בכה וזה בכה. לכולם יש את תרופת הפלא לחינוך הנערים. "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר”(קהלת יב:יב). סביר מאד להניח שלכל דור היו את האתגרים שלו ומשום כך ראינו עליות ומורדות, מושבות ומעמדות, ריחוק, קירבה והקרבה על "מזבח החינוך".

האסכולה התלמודית דוגלת בחינוך מגיל צעיר מאד, כפי שהוא (בערך) כיום:

"אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת בציר מבר שית (פחות מגיל שש) לא תקביל (אל תקבל לבית ספר) בר שית (אם הוא בן שש) קביל (קבלהו) וספי ליה כתורא" (כתובות נ עמוד א) ורש"י פירש (שם) רב שמואל בר שילת - מלמד תינוקות היה: וספי ליה כתורא - הלעיטהו תורה כשור שאתה מלעיטו ואובסו מאכל”.

היתה גם שיטת רבי עקיבא שרק שני ימים בשנה ביטל מלימודו ולא לימד את התלמידים. בערב פסח כדי שיוכלו הילדים לישון ויהיה להם כח בליל - הסדר, ובערב יום הכיפורים כדי שיקיימו את המצווה שבאותו יום.

בגישות ללימוד עצמו, בגיל מאוחר יותר, עת הריחיים על צואר ועול הפרנסה אינו מרפה, גם היו מחלוקות. יש מחכמינו האומרים "תורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה ליטול – יבוא ויטול" (קידושין סו(. ויש שאמרו "והגית בו יומם ולילה" .

"ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" (יהושע א:ח) יכול דברים ככתבן ת"ל "ואספת דגנך" הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל. ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה וכו'

כללו של עניין שעל מנת לְשַמֵר את התורה יש לקבוע עתים לתורה. כלל זה תקף לגבי התורה, ערכי ישראל ובכלל לערכיות.

חינוך לערכיות, בפרט לנאמנות לתורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל, דורש השקעה מאומצת. הלא כבר נאמר, עם מעט שנויים מהמקור ,"קודשא בריך הוא ,אורייתא וישראל חד הוא." לימוד ויישום ההשגות בדרגה הזאת אינן דבר של מה בכך. כלומר, שעל מנת להבין את מהותו של עם ישראל חייבים גם להגיע, איש איש לפי מדרגתו, להשגות של, כביכול, מהות הבורא יתברך שהוא אין סוף "בלי ראשית בלי תכלית" . מהות התורה שהיא אמת נצחית כנאמר: "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. (ישעיהו נט:כ) הקשר של שלשת המרכיבים הללו הוא נצחי – " מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם ".

היסוס או תהייה על יחודיות עם ישראל בארץ ישראל והתורה מעידים על קוצר הבנה ועל כך שדרגת ההשגות הללו עדיין רחוקות. יהודי המצוי בסידור יראה את המשפט הידוע "וקרב פזורינו מבין הגוים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ", בשונה מהכתוב "וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וגו' (ישעיהו כז:יג). משפט זה מורה על שני דברים. קירוב הפזורה הנזכרת במובאה הראשונה הוא הן לאלו שמבין לגוים והן לאלו שנפוצו במקומות הנדחים- ירכתי ארץ. המושג "ירכתי ארץ" ,משמעו בצידי הארץ, אפילו שאין שם גוים. מכאן נגזרת עוד תובנה של "קרב פזורינו מבין הגוים"- אפשר גם להיות בארץ ישראל "בין הגוים" – יהדות גלותית עם חשיבה גלותית שלצערנו ראינו ועינינו הרואות לאן הדברים מגיעים.

ממנגון, שחלק ממנו שנוי במחלוקת חריפה על פועלו בתקופת השואה, ולכאורה רצה להציל את שארית הפליטה משואת אירופה באמצעים הדלים שעמדו לרשותו, צמחו עשבים שוטים המוציאים את דבת הארץ רעה ומכל עבר נשמעות קריאות "בשם החוק והדמוקרטיה" שמשמעותן ממש הפוכה.

במשל הכרם, מטיב הנביא להביע את התסכול המתלווה מכורח העניין:

" א אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ: כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי, בְּקֶרֶן בֶּן-שָׁמֶן. ב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ, וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ, וְגַם-יֶקֶב חָצֵב בּוֹ; וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ג וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, וְאִישׁ יְהוּדָה-שִׁפְטוּ-נָא, בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. ד מַה-לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ: מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. (ישעיהו פרק ה פסוקיםא-ו)

באופן כללי, ערכי מדינה, כגון לימוד זכות על המדינה, שירות צבאי או לאומי, לימוד בישיבה, או כל כזה שתורם למדינה, המשקפות נאמנות והזדהות, תמיכה ועידוד עם המפעל הלאומי, למרות החריקות של "טרום ותחילת המדינה". כמה מהנוער יודעים שהרב יהודה שלמה אלקלעי (סרייבו -תקנ"ח, 1798 - ד' בתשרי תרל"ט ירושלים) שרבותיו היו הרב אליעזר פאפו בעל ה"פלא יועץ" והרב יהודה ביבאס, שניהם אנשי מחשבה ומעש בעלי שיעור קומה, כתב שני ספרים חשובים "מנחת יהודה" ו"גורל לה".

במשנתו הוא עמד על כך שתהיה תכנית למדינה ממוסדת מעבר ל"רעיון" של "שיבת ציון". במתק לשונו הוא קרא תיגר על בעלי הרעיונות לגאולת ציון באמרו, "ואפילו כשאנו דורשים בנחמות ויעודי הגאולה בשוב ה' את שיבת ציון - היינו כחולמים, וכל אחד מתאר הגאולה כאשר עולה בדמיונו, איש כפתרון חלומו..." כמה מהנוער יודעים מי היו הרב זוננפלד "האיש על החומה", הרב עמרם בלוי "הקנאי הגדול", (שידע לצאת להפגנה אמיתית) הראי"ה קוק ואפילו בני זמננו, הרב צבי יהודה קוק והרב שלמה גורן. מי מהנוער יודע על דרך פעולתם, הקרבתם ועזרתם לזולת? מתי מספר כמעט וגרים בה כנאמר "כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי." (משלי ל:ב)

ככל שקרובים יותר לרעיון שיבת ציון מהבחינה הרעיונית, החיבור יתר על הפירוד. כמו הרב אלקלעי בזמנו ששיתף עַם רב בתורת רבותיו. כמוהו, תלמידיהם של אלה הנזכרים, מצויים בכל פרטי, מעשי ודעות רבותיהם. מעריצים ומקדישים את זכרם ולאורם הם הולכים הלכה למעשה. תלי תלים של הלכות דרשות ומאמרים רבים עלו בכתובים ממאורי הדורות הללו. כל הוויתם היתה אהבת הארץ, ישוב הארץ, לימוד זכות על הארץ, יושביה עובדיה ומנהיגיה. בבחינת "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ." (שמות כה:לא). כמעשה המנורה " כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר" (שם:לו) לכל אדם מקום ותפקיד, לכל אחד מבנהו המיוחד לו במעשה ההארה "מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא" (במדבר ח:ד) מתוך המקשה תהיה הפריחה.

ה"חנוך לנער" נגזר אף הוא ממעשה המנורה. ודרשו רבותינו "בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ וכו" אומר רש"י "בהעלותך - עד שתהא השלהבת עולה מאליה" ומסביר הרב ברל וויין רעיון שעלה בדורות קודמים: "רש"י כבר מציין את נוכחותו של רעיון עמוק יותר, בדבריו על כך שחובה של הכהן היתה לקרב את האש אל פתילת המנורה ו"מדליק עד שתהא שלהבת עולה מאליה". זה הכלל לא רק בהדלקת המנורה אלא גם בחיים בכלל - כשמגדלים ילדים או מחנכים תלמידים, כשנותנים השראה לאנשים אחרים ברעיונות או מלמדים אותם כישורים או ידע. כלל זה תקף בבית, בכיתה, במקום העבודה ובכל מקום אחר בחיים שבו אנשים נפגשים ומשפיעים אלה על אלה. בתחומי החיים האלה שגם הם חשופים לאתגר הזה שבו האש צריכה להישאר צמוד ל"הפתילה" עד שהשלהבת תעלה מאליה. היכולת לקרב אש לפתילה ואז לתת לשלהבת לעלות מאליה היא תכונה חיונית למי שמבקש להצליח כהורה או כמורה."

אלו הנמצאים בפרשות דרכים או צמתים בחייהם משוועים למורי דרך אשר יודיעום "אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן." (שמות יח:כ) הנטעים הרכים, מכל הסוגים והשכבות, רואים במוריהם ורבותיהם מורי דרך. ככאלה, הם מעצבים ומרכיבים את אישיות התלמיד , ערכיו ודרך חשיבתו. אפשר ובמשך חייו יחליט התלמיד לבחור דרך אחרת וכבר היו דברים מעולם. אבל, אם לכתחילה המורה או הרב אינו מגלה את עיני תלמידיו לערכים הנ"ל, הסיכוי שהתלמיד ילמד "לבל יהא קורא ושוגה ומבעט ברבו ויוצא" (ברכות יז.) קל וחומר בן בנו של קל וחומר שכשהמורה או הרב אינו עומד על סוגיות החיים החשובות מבחינת ערכי ישראל "מה יעשה הבן ולא יחטא?"

מכיון שהבסיס עליו הוא עומד אינו מוצק והערכים אותן הוא לומד אינם נהירים די הצורך, מי ערב שלא ייצא התלמיד נגד רבותיו, נגד ארצו ונגד מסורותיו? תובנת הבסיס (אקסיומה בלע"ז) חייבת להיות, ואין מנוס ממנה , כדברי יהודה בן יעקב מהשבטים: "אָנֹכִי, אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי, תְּבַקְשֶׁנּוּ..." (בראשית מג:ט). כשה"נער" עומד בסכנה בהמשך הדרך על המחנך לזכור "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת-הַנַּעַר" (שם: מד: לב) על מנת שלא יהא עומד בפרשת דרכים וילסטם את הבריות" (רש"י בפרשת כי תצא על הבן הסורר ומורה).

פרשת דרכים זו, אפשר שהיא כפשוטו של מקרא ואפשר שיש לדרוש בה צד נוסף. מחד היא ההרגל ,"מבקש לימודו ואינו מוצא" . הוא הגיע לדרגת צריכה שהוריו אינם יכולים להשביע או למלא ואשר על כן הוא עומד בפרשת דרכים, דהיינו בצומת רחובות כדי לשדוד את כל הבא מכל כיוון. מאידך, מבקש לימודו, הוא מחפש דרך לימוד שהוא לא קבל בבית כי "איננו שומע בקולנו" הוא לא היה בעמדת שמיעה. הוא עומד ב"פרשת דרכים" – צומת חשוב בחייו שלו ... ואובד עיצות. לפיכך, מן הסתם המשיכה תהיה להתעסק בדברים בהם "ישיג את לימודו". כסף קל, עסקים מפוקפקים וכדו' .

הוא הדין בני אדם שבעטו בערכים העקריים של נאמנות לעם ולמדינה. הם "מבקשים למודם ואינם מוצאים"! מה עליהם לעשות? – "מה יעשה הבן ולא יחטא?" לראות את הטוב והישר הרי אין הם יכולים? אין להם את הכלים לכך. הרי הם "עומדים בפרשת דרכים ומלסטמים את הבריות" ואומרים, ללא בקרה, את אשר עולה על לבם התועה ,המר והממורמר. הם מוצאים להם איזה אילן גבוה להתלות בו ואי אלו דגלים של "זכויות אדם", צער בעלי חיים", "זכויות מסתננים או מחבלים בבתי כלא" וכיוצא באלה. ואל ישיאך לבך לומר שאלה מדלת העם או פשוטי העם, קשי יום או כאלה שגורלם לא שפר עליהם. ביניהם יימצאו אנשי ונשות חינוך, שררה, חוק ומשפט, חברי כנסת, אנשי "רוח" והוגי דעות. הם השכילו ומשכילים לשפוך את ארסם ומרי לבם במלים המהוקצעות ביותר ובניסוח העקלקל ביותר עד שיש והקורא יטה לבו להאמין לנאמר. טורי עתון , ספרים, הרצאות , השתתפות בהפגנות נגד חיילי צה"ל העושים את מלאכתם נאמנה וכל זה נגד מדינה שישובה חודש אחרי 3000 ויותר שנה . הבנים שבו לגבולם, מלאכת השלטון עדיין אינה ברורה די הצורך בחבל ארץ זה על מורכבויותיו.

הגע בעצמך, ארה"ב בשנתה ה70 – שנת 1846 היכן היתה? עשרים ותשעה מדינות , אמצע כהונתו של הנשיא הלא ידוע ג'יימס ק. פולק (James K. Polk), אוכלוסיה בת 17, 063,353 נפש. העם עסוק במלחמה נגד מקסיקו בקרבות ה"ריו גרנדה" Rio Grande. מלחמה זאת גבתה כ25,000 בני אדם ולא יעברו שני עשורים עד שתפרוץ מלחמת האזרחים ( 1861-1865), תחת מנהיגותו של הנשיא אברהם לינקולן, שתגבה את חייהם של כ620,000 בני אדם ותפצע כמליון וחצי בני אדם; חלקם ישאו את נכותם עד לשלהי מלחמת העולם הראשונה. הטענה על ארה"ב בנוגע לחלקם בהשמדת חלקים ניכרים של האוכלוסיה האינדיאנית המקומית עדיין לא עלתה על סדר היום אבל זה לפעם אחרת. ארה"ב הרי לא עשתה "חדש ימינו כקדם" או "ושבו בנים לגבולם". וראה זה פלא, הם אפילו לא התפללו "ותחזינה עינינו בשובך למנהטן או לוושינגטון ברחמים".

עיסוקם במושג דמוקרטיה היה לגמרי חדש. הם היו "פליטי שלטון" פאודלי בבריטניה. הם השתדלו לשוות ל"מערב התיכון החדש" חזות של שלטון יציב המבטא את רחשי העם. הטיב לומר זאת אברהם לינקולן בנאומו בגטיסברג אחרי מלחמת האזרחים: "ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם, (אשר) לא תאבד מן הארץ" . השאלה הרועמת היא מדוע נזקקו האמריקאים דאז למלחמת אזרחים? וכי לא היה די מקום? מרכז ומערב ארה"ב לא היו מאוכלסים אבל את האינדיאנים נשלו מאדמותיהם. ושוב, הנושא רווי ואין כאן מקומו. ואם נרצה להשליך את העניין למצב החינוכי והבטחוני בארץ ישראל , התמונה לגמרי אחרת. כשנער קטן ילמד על זכותנו על הארץ "בכח הזכות ולא בזכות הכח" כמו שאמר מנחם בגין, ראש הממשלה המנוח, הוא יסתקרן מנין זכות זאת? הרי הצבא הוא ה"כובש"!

הט אזנך ושמע, ילדי היקר! צבאנו אינו כובש , צבאנו מגין ומשחרר ומכאן שמו צ'בא ה'גנה ל'ישראל. מאז היותנו לעם בהר סיני בזכות מורשת האבות אברהם,יצחק ויעקב מלאנו דפים רבים, למאות ולאלפים של ימי זוהר וימי עמימות, ימי מלכות וימי שעבוד. ילאה הכותב ויכלה הדיו לדעת את כל פרטי הפרטים ורוב רבבי רבבות הסיפורים של כל אחד מהיהודים בכל התקופות. גם למשפט הידוע של החשמונאים שאמר שמעון החשמונאי "לא ארץ נכריה לקחנו וכו" יש רקע, והרי הוא לפניכם:

אנטיוכוס בן דמטריוס שולח מכתב לשמעון ובו הבטחה לשמור על כל הזכויות שניתנו לו בעבר, וכן לכבד את שמעון ואת עם יהודה כבוד גדול. אנטיוכוס צר על טריפון. הרומאים שולחים מכתבים לכל מלכי האזור, ובהם דרישה שלא להילחם עם היהודים ולא לסייע לנלחמים בהם. שמעון שולח אלפיים חיילים לסייע לאנטיוכוס במצור שלו על טריפון, אך הוא מסרב לקבלם, ואף שולח לשמעון שליח המאשים אותו בהשתלטות על ערי ממלכתו - יפו וגזר. שמעון משיב לו: "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש נכרים משלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר בידי אויבינו בעת מן העתים בלא משפט נכבשה, ואנחנו כאשר הייתה לנו עת - השיבונו את נחלת אבותינו". טריפון בורח, ואנטיוכוס מנסה לרדוף אחריו. בינתיים הוא שולח את קנדביוס עם כוחות צבא ליהודה, וזה מתחיל "להרגיז את העם, ולנחול ביהודה, ולקחת את העם בשבי, ולהרוג". (ספר מקבים פרק ט"ו)

מעשי הגבורה להגנת העם והארץ בימי החשמונאים ולאחריהם כוללים סוגיות קיומיות מאד סבוכות. המשאים והמתנים עם הקיסרות הרומאית ,כולל משלחות התַּנָאִים והנכבדים שחילו את פני הקיסר, עמדו לעם ישראל בעתות צרה עד החרבן. סוגית "מעלה גמלא" וה"נמצדה" אף עלומות ונעלמות. עם ישראל לא נטש את התקוה שביום מן הימים תיכון מלכות ישראל ויקוים הכתוב "ואַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם ה' וְאַל תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד." (ירמיהו ל:י) הכל רשום, הכל כתוב והכל מתועד והדברים צריכים לימוד. והטיב להרצות בנושא מר יהודה לפידות באמרו :

עלינו להחזיר את הנוער אל השורשים; אל ההיסטוריה של עם-ישראל בארץ-ישראל בעת העתיקה ובעת החדשה. יש לחזור ולטעת בקרב הנוער את המושגים הלאומיים הבסיסיים ואת זכותנו הלאומית על ארצנו. יש להדגיש כי "ארץ-ישראל" אינה מילה גסה ו"מולדת" אינה וולד-מת אלא ולד-תם, זך וטהור. (מבוסס על הרצאה שניתנה בכינוס המורים הארצי השני, בנושא "החינוך במבחן הזמן", שהתקיים באוקטובר 1993. פורסם ב"האומה", 121, עמוד 15. )

כל יהודי הארץ והגולה נושאים תפילה שנראה את הגאולה הקרובה במהרה.

(המשך יבוא).