כאשר אנחנו קוראים סיפורים על התפתחות השואה באירופה, אנחנו הרבה פעמים שואלים את עצמינו איך ייתכן שהיהודים המשיכו לקיים חיי שגרה גם אחרי שראו את הרצחנות והשנאה של הגרמנים.
איך טחו עיניהם מלראות את התכניות השטניות של הגרמנים, איך הם המשיכו לסבול ולהבליג לנוכח ההתעללות וההרעבה וההשפלות והרציחות האקראיות שהיו מנת חלקם כבר בתחילת שנות ה-40. זקני הניצולים הסבירו לנו שתחושת האין - אונים נבעה מהתוקפנות והאגרסיביות של הגרמנים ומהעובדה שכל התנגדות דוכאה ביד קשה אך גם שעצם הניסיון לנהל חיים נורמליים היה בו סוג של ניצחון על הרוע.
ברוך השם זכינו למדינה משלנו ומצבינו טוב לאין ערוך ממצבם של יהדות אירופה באותם שנים אפלות, אך תחושת האין - אונים שאופפת את הציבור וחוסר היכולת לשלוט באויבינו מוביל אותנו למחשבות נוגות על תקופות קשות יותר בהיסטוריה שלנו. נראה שהממשלה שלנו נוקטת מדיניות הכלה שמרגיעה את הציבור ודורשת ממנו להתנהג כאילו אין מחבלים ברחובות הערים, כאילו כל אחד בטוח בכך שיחזור הביתה בשלום. אולם בסופו של דבר המדיניות תתפוצץ לממשלה בפנים. האזרחים לא ישכחו שהם הופקרו בצריח, שהדרישה האלמנטרית שלהם מהמדינה לספק להם ביטחון הופרה לחלוטין, ושהמדינה היא האחראית לכך שהם ספגו דקירות ופגיעות בנפש כואבות.
את האזרח לא מעניין תירוצי המדינה מדוע היא אינה יכולה להרוס בתי מחבלים, מדוע היא לא יכולה לצפות את התנהגותם של מפגעים בודדים, וכן מדוע היא אינה מענישה את המחבלים בעונש מוות. האזרח מעוניין ביישום כל הצעדים הללו וגם עוד צעדים, הכרזת מצב חירום לאומי שיאפשר לכנסת לחוקק ולאכוף חוקים תוך שעות בלי בצלם ובלי בג"ץ ובעיקר: השבת ההרתעה למדינת ישראל. הרתעה זו אבדה בגלל סיבה אחת ויחידה: הממשלה מנהלת מדיניות של דשדוש בכל הקשור לשטחי מזרח ירושלים ויהודה ושומרון. התקווה שיש לנו איזה פרטנר לשלום מזמן התנפצה והתבדתה באינטיפאדה השנייה ובמדיניות העוינת של הרשות הפלשתינית, אך אנו מצדינו לא עשינו כלום כדי להראות את המחיר שישלמו הפלשתינים בעד סרבנות השלום שלהם.
לא סיפחנו את שטחי סי, לא התנגדנו להרס השיטתי שעשו המוסלמים בהר הבית, לא בנינו בנייה מסיבית בירושלים המזרחית ובתפר שבינה לבין מעלה אדומים ובכך עודדנו במו ידינו את האשליה הפלשתינית של מדינה בשטחי יהודה ושומרון. מעבר לכך גם לא נקטנו צעדי ענישה אלמנטריים נגד משפחות מחבלים, לא נכנסנו לבתי הספר והחרמנו את ספרי הלימוד המסיתים, לא עצרנו את האימאמים המתלהמים והמשבחים מחבלים, ואפילו לא שללנו מהמחבלים ובני משפחותיהם את התקציבים שהם מקבלים ממדינות ערב ו (כן!) ממדינת ישראל. את האזרח לא מעניין הלחצים מארצות הברית ומאירופה וגם לא האילוצים הקואליציוניים.
את האזרח מעניין כעת רק השבת הביטחון לרחובות, וזה יבוא רק עם השבת ההרתעה - ולא משנה מה המחיר המדיני והצבאי הכרוך בכך. דם יהודי אינו הפקר!