"כסות מהותית"

הדגל הוא-הוא הביטוי של תקווה בת שנות אלפיים, לאחר שנים רבות ללא בית לאומי.

תגיות: עמוס רביד
עו"ד עמוס רביד , כ"א בחשון תשע"ו

כסות מהותי:

"אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ", כך ממש, לימדונו רבותינו; המשיכו הורינו-מחנכנו, ובשמם של אחרים, כה אמרו: "לא כל הנוצץ זהב הוא". כוונתם, כמובן, שעטיפה נחמדת, ככל שתהא, אינה תחליף לטמון-בה. האמנם?. האם גם כיום, שכידוע, לכסות מקום כה משמעותי, עדיין נכונה החזקה האמורה. נדמה, כי אמירתו של החכם באדם, לפיה "מה שהיה הוא שיהיה(...)", נכונה אף לעניין זה, ולמעשה מעמד הבכורה של "חזקת" המהות נותר ללא שינוי, ונכונה-היא, כמובן, אף לימנו-אנו.

ננסח זאת כך, כסות, כידוע, איננה אך ציפוי ריק. שכן, בקרבה מתחולל העניין; היא, שאוגדת, תוחמת וגם שומרת על הסדר הטוב. בנוסף, מסייעת-היא, בבחינת לאו המלמד הן – מתי עניין לנו במהות.

יחד עם זאת, לא הכול נהיר ובהיר. פעמים חל בלבול בין שני העולמות המקבילים הללו, הפנימי-מהותי והחיצוני-כסותי; הכסות עוטה-לו לבוש של מהות, והמהות בכסות מתעטה. בערבוביהּ זו, "בין תכלת לכרתי", קיים – לא אחת – קושי להבין, האם בפנינו ניצב-לו עניין מהותי אמתי, או סתם עטיפת חג צבעונית חלולה.

בסוף השבוע האחרון, נזכיר, בקצרה, בגדרה של תחרות ג'ודו שנערכה באבו-דאבי, התקבלה החלטה, כנראה, על-ידי מדינת המפרץ המארחת, על-פיה הספורטאים הישראלים, אמנם יורשו להשתתף בתחרות, ובלבד שלא ישמשו-הם כנציגיה הרשמיים של מדינת ישראל. לאמור: ללא הסממן המרכזי – דגל ישראל.

יודגש מיד, כי נציגינו, יצאו כרגיל, גדולים מהחיים, לא אך ורק שחרף ההשפלה – קריעת הדגל, הם ממש רצו, בבחינת, קריאה לדגל, אלא שבנוסף הגנו-הם על כבודם-כבודנו, השתתפו בתחרות ואף קצרו הישגים של ממש.

אם-כן, היכן הבעיה?. נציגים ישראלים בתחרויות ספורטיביות, במפרץ הפרסי, ללא דגל המדינה – לכאורה מדובר בעניין של "כסות", לא?. אם-אכן-כך, הפתרון שניתן אד-הוק לבעיה שהתגלעה-לה בשטח, היה ראוי והביא כאמור, הלכה למעשה, להשתתפות הנציגים ואף לקצירת הישגים מכובדים, ולכן הוא מצוין.

אולם, סבורני, ביני לביני, כי אין מדובר בעניין של כסות. לדעתי, מדובר בתחום מאוד-מאוד מהותי, עבור כולנו, וחוששני, שבעצם הפתרון שנרקם – בשטח – לבעיה: נאלם הדיון מהשיח הציבורי, וממילא נעלמה הביקורת כלפי המארחת. ואולי, גם קצת, בנוסף, חיסרנו-אנו, קמעה, מהכבוד והגאווה, הראויים לדגלנו.

נכון, על-פניו, דגל אינו אלא סממן חיצוני. אולם, ברור שאינו "כסות", נהפוך-הוא, הוא ממש "מהות". יודעים-מה, גם אם אין קונצנזוס סביב העניין, למצער, תסכימו כי מדובר בכסות-מהותית: הנפת הדגל – לא כל שכן – בענייננו, היא ממש "הנפת הנס". הדגל הוא-הוא הביטוי של תקווה בת שנות אלפיים, לאחר שנים רבות ללא בית לאומי. ביטוי של כיסופים, תקווה, וגם סמל למחסה מפני פרעות, גזרות-שמד, ואידך זיל גמור. קצרה היריעה מלהכיל את כל השזור-בו. בדגלנו.

כאשר הכסות היא כסות-מהותית, אזי בדומה לכל מהות אחרת, חובה שנתייחס כראוי. עצם ההסכמה להחלטה: לאפשר השתתפות של משלחת רשמית-ממלכתית ללא הדגל; מהווה, דה-פקטו, רמיסה של כבודנו עד-דק, ואסור-לנו, בהתאמה, לוותר לנוכח ההשפלה, אפילו אם המשמעות היא אחת – לא להשתתף בתחרות. שכן, אפילו אם הושגו ניצחונות בקרב ללא הדגל, עלולים אנו להפסיד, מינה וביה, במערכה על הדגל.