על נימוסים וביקורת

ביקורתה של האם השכולה ותחושותיה ראויות היו לסובלנות ולהקשבה. הנשיאה שנעלבה, ראוי היה שתאזין לה בלב פתוח.

נפתלי ורצברגר , כ"ג בחשון תשע"ו

עו "ד נפתלי ורצברגר
עו "ד נפתלי ורצברגר
חזקי עזרא

זו הייתה אפיזודה קטנה, שארכה שניות אחדות במהלך יום דיונים ארוך ומייגע בבית המשפט העליון של מדינת היהודים.

גיבורותיה של אותה תקרית היו אשה מלוד שאיבדה את בנה בפיגוע סמוך למעיין בדולב, ומולה מרים נאור, נשיאת בית המשפט העליון שישבה בראש ההרכב שדן בעתירות שהגישו שכנים ובני משפחה וארגוני זכויות אדם (שם קוד מכובס לארגונים המתמקדים בזכויותיהם של פלסטינאים בכלל ומחבלים בפרט), נגד צווים להריסה של המפקדים הצבאיים של תקנות ההגנה לשעת חירום מימי המנדט הבריטי שעדיין תקפות באיו"ש ובישראל של הקו הירוק חרף קרוב לשבעים שנות עצמאות.

עיתוני הבוקר שאחרי תיארו את המתרחש כך: לקראת סופו של הדיון בעתירות איפשרו השופטים לאם השכולה לומר את דברה, האם הספיקה לומר כי למשמע הדיון וחילופי הדברים בין נציגי העותרים ונציגי היועמ"ש והשופטים, תחושתה כי נתהפכו היוצרות, ומשפחות השכול הם הנאשמים, ואילו משפחות הרוצחים זוכות ליחס של אמפתיה ועידוד. כאן קטעה הנשיאה את האם ומרום שבתה נזפה בה. "יש גבול" אמרה הנשיאה, גם אם שכולה אינה יכולה להטיח האשמות לאחר "שהגברת" (הכוונה לאם השכולה) קיבלה רשות לומר את דברה.

האם ההמומה והנבוכה השתתקה נבוכה ומושפלת, כשבאוויר נותרה תחושה של מבוכה וחוסר נוחות. כך תיארו העיתונים לקוראים את שהתרחש באולם המשפט.

חילופי דברים מעין אלה אינם זוכים דרך כלל לתשומת לב. אפילו בפרוטוקול הדיון ספק אם יהיה להם זכר, ובבית המשפט העליון אין פרוטוקול מוסמך כמו בערכאות הנמוכות יותר, כיוון שבית המשפט העליון הוא מעל לביקורת ורשימות הקצרנות נועדו לעינם של השופטים בלבד בבואם להכריע את הדין.

בצירוף מקרים מעניין היה הדיון האמור ערב קריאתה של פרשת "וירא" בה מתואר אברהם אבינו - העומד מול הבורא ערב הפיכת סדום ומנסה להתמקח ולהציל את סדום מגורלה אם ימצאו ארבעים צדיקים בתוך העיר.

בכל שנה מחדש עולה בי זכרו של שופט ביהמ"ש לעניניים מקומיים באולמו המט ליפול, מתעצם ומזדקף, מלא בעצמו מול אזרח המנסה לשכנעו כי דו"ח החנייה שקיבל אינו מוצדק. הסבלנות, החובה לשמוע את הטענות בראש פתוח ובנפש חפצה, הציווי "הוו מתונים בדין", כל אלה שנלמדים מדינם של בני סדום נראים רחוקים שנות אור מאולמות המשפט הישראליים שהעומדת בראשם הנשיאה נאור נתנה דוגמה רעה לשופטיה.

אפשר להבין לכאורה את תסכולה וזעמה של הנשיאה. בכלל, האם השכולה אינה צד לדיון, כקורבן עבירה זכויותיה מצויות בחוק נפגעי פעולות איבה לפיצויים ותגמולים מחד גיסא, ומאידך בחוק זכויות נפגעי עבירה המחייבות את הפרקליטות לקבל את עמדת הקורבן בכמה מהצמתים בעניינו של הפושע: עסקאות טיעון עימו ושחרור מוקדם (אם כי בית המשפט העליון החריג את תחולת החוק ביחס לשחרור וחנינת מחבלים בטענה שעניין לנו בשיקולים מדיניים שאינם שפיטים ולכן גם מעט הזכויות שיש למשפחות הקורבנות לא תשמענה ותלקחנה בחשבון).

השופטים נתנו לאם השכולה לומר את דברה בענין שאין לה מעמד בו, ההליך הוא מנהלי הרתעתי לא עונשי.

הדין הפלילי של איש בחטאו יומת ואבות לא ישאו בעונשם של בנים עומד בניגוד לעקרונות תקנות ההגנה שחוקקו כחלק מהמשפט הצבאי של ימי מלחמה.

הטרור ומניעיו מציבים אתגר משפטי ומחייבים בחינה מחדש של עקרונות, ובתי המשפט, במיוחד בית המשפט העליון אף שבפועל כמעט שאינו מתערב בצווים מנהליים של הריסה, מעצר ופגיעה בזכויות של יהודים ושל ערבים, עושה זאת כמי שכפאו שד.

ביקורתה של האם השכולה ותחושותיה ראויות היו לסובלנות ולהקשבה. הנשיאה שנעלבה, ראוי היה שתאזין לה בלב פתוח, גם אם אין לה פתרון ללב השבור שהותיר הטרור.

ימחלו לי השופטים הזועמים על הביקורת כלפי אזלת ידם, אזלת יד שאולי נעוצה בשיטה ובעקרונות שיפים למקומות רחוקים וזמנים אחרים.

ברטולד ברכט כתב בשיר ישן כך בערך,"אתה שמנהיג הנך יודע שהגעת למה שהגעת כי הטלת ספק במנהיגך אז אנא הרשה לנו המנהיגים להטיל בך ספק".