הביריון האמיתי

על הביריון האמיתי שהורס בית כנסת בגבעת זאב ועל נשיא טַהֲרָני בפיג'מה

מנחם רהט , ל' בחשון תשע"ו

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

1. משחק בנדמה לי. נניח, רק נניח, שמחר יופיע יהודי שיוכיח מעל לכל ספק כי על אדמתו בשכונה ערבית כלשהי, נבנה לפני 15 שנה מסגד, בידי מתפלליו, שרכשו לתומם את האדמה ממי שהתחזה לבעליה, תמורת 70,000 דולר, ולתדהמתם התברר שהמוכר היה רק מתחזה. גם אז היה פוסק הבג"ץ שיש להרוס את המסגד?

ונניח שמופיע לפנינו ערבי, שמוכיח באמצעות מיסמכים אמינים ב-1,000% (כלומר, לא מפוקפקים לחלוטין), שהקרקע עליה נבנה בית המשפט העליון, שייך לערבי שמעולם לא מכר אותה לממשלת ישראל. גם אז היה הבג"ץ מצווה על הריסת 'מקדשו'?

ונניח שערבי היה מוכיח שמשכן הכנסת, 'מקדש הדמוקרטיה', נבנה על קרקע בבעלות ערבית. מישהו מעלה על הדעת, ש-9D היה עולה על משכן הכנסת, כדי לרסק סמל שלטון וריבונות שכזה?

שאלות תם. והתשובה ברורה: סמלי ריבונות ו/או דת, לא הורסים. נקודה. נקודה. נקודה. גם אם נבנו על קרקע פרטית. לכל היותר ניתן לפצות את הבעלים.

אז למה במדינת היהודים, לא זכאי מקדש מעט לאלוקי היהודים, לפחות לאותה הגנה המוענקת למסגד, לכנסיה, או לסמל שלטוני חילוני?

שר הביטחון משה יעלון התבטא בחוצפה חסרת תקדים כלפי מתפלליו התמימים של בית הכנסת 'איילת השחר' בגבעת זאב ושוחריהם, כשהגדיר אותם 'חבורת ביריונים'.

מעניין מי באמת ממלא בסאגה הכאובה הזו את תפקיד הביריון האמיתי? – מערכת המשפט? שר הביטחון? המינהל האזרחי בצה"ל? אירגון השמאל הקיצוני 'יש דין' שמתדלק את ההליכים להרס בית הכנסת? הערבי שטוען לבעלות על הקרקע מבלי שיוכל להוכיח בעלות עליה? כל תשובה אפשרית. רק לא מתפללי 'איילת השחר' ושוחריהם.

ביריונים, נמאסתם.

2. נשיא בפיג'מה. יצחק נבון המנוח היה נשיא אהוב במרוצת חמש שנות כהונתו (1978-83). הוא ידע לתקשר עם בני שיחו בגובה העיניים, והיה תמיד בן שיח חביב, איש רעים להתרועע.

לי אישית הזדמן לפגוש בו יום אחד לאחר בחירתו. הוא בחר לפתוח את כהונתו מיד לאחר בחירתו, ביום ב', כ"ב באייר תשל"ח (29.5.78), במהלך ציוני-לאומי מבריק: ביקור ממלכתי במושבים אביבים ודוב"ב שבגבול הלבנון. זה לא היה ביקור חטוף של לצאת ידי חובה. הוא אפילו לן בבתי התושבים. הם קיבלו אותו בחום והוא גמל להם באהבה.

נשלחתי כעיתונאי צעיר ללוות את הביקור הממלכתי. למחרת מוקדם בבוקר חזרתי. כשהתייצבתי בפתח בית המשפחה המארחת, נדהמתי למצוא את האזרח מס' 1, לבוש פיג'מת פסים, שקוע בשיחה עם מארחיו, גם הם בפיג'מות. האווירה היתה טבעית לחלוטין. כעבור שעה קלה, הסבו כולם לארוחת בוקר פשוטה. "רק אל תצלמו אותי בשעת האוכל", התחנן בפני הצלמים. "זה מתקבל נורא".

נבון אכן היה ראוי לכל הכתרים שנקשרו לראשו. אבל מידה אחת נשכחה – טהרנות יתר, שהוציאה דיבתה של ישראל בעולם, בפרשה שניתן למצותה בשלוש מלים: ערבים הרגו ערבים. תופעה שימיה כימי עולם, וכשנים קדמוניות.

תזכורת: קיץ 1982. מלחמת לבנון הראשונה. ישראל שקועה עמוק בבוץ הלבנוני. בתמיכתה השקטה נבחר בביירות (23.8.82) נשיא לבנוני פרו ישראלי, נוצרי, באשיר ג'ומאייל. שבוע לאחר מכן, נפגש (1.9.82) בנהריה עם ראש הממשלה בגין ושר הביטחון שרון, לשיחות שלום ראשונות. שבועיים אח"כ (14.9.82) נרצח בידי מוסלמים.

לבנון היתה תמיד בעלת מסורת עקובה מדם של מלחמות אזרחים, בין נוצרים ומוסלמים. דָאמור, תל אל-זעתר ועוד, היו תחנות עקובות מדם ערבי, במסעות הרצח שעיקרם: ערבים רוצחים ערבים. יומיים לאחר רצח ג'ומאייל, פשטו, כמיטב המסורת, פלאנגיסטים ערבים-נוצרים על מחנות סברה ושתילה (16-18.9.82), וטבחו ביושביהם. כעבור יומיים הותירו בשטח 460 גוויות של ערבים-מוסלמים. שוב ערבים הרגו ערבים. מאז ימי "וְעַל חַרְבְּךָ", שנקרא השבת בפרשת השבוע תולדות, ועד ימינו, לא התעדן דבר בתחום זה. תרבות החרב הברברית ("דת מוחמד בסייף"), עדיין קובעת את הליכות המזרח התיכון.

אבל בפרשת סברה ושתילה, ניתן היה להטיל בוץ על הישראלים. עצם נוכחות צה"ל בלבנון הספיקה לתיקשורת הבינ"ל ולדיפלומטיה העולמית, להאשים את ישראל באחריות לטבח. בסיפור המצמרר התערב הנשיא נבון, בגיבויים של אישי שמאל ויפי הנפש מהימין, ודרש אולטימטיבית ועדת חקירה בראשות שופט.

ראש הממשלה בגין התנגד. אבל נבון, שחבש אותה שעה את כובע המפא"י'ניק האופוזיציונר, דרש, כנראה מטעמים מוסריים טהרניים, חקירה סמי-משפטית, ואגב כך שכח שהדרך לגהינום רצופה כוונות טובות. עמדתו הטהרנית הובילה את העולם להבין, שאפילו נשיא מדינת ישראל מתקומם נגד 'אקיבוש'.

הוועדה שהקים בגין, בראשות השופט יצחק כַּהַן ולצידו אהרון ברק והאלוף (מיל') יונה אפרת, פסקה אמנם שאין הוכחות למעורבות ישראל בטבח, אך קבעה שבמהלכו נודע לקציני צה"ל שערבים רוצחים ערבים, והם לא פעלו בנחרצות להפסקת התופעה הטבעית הזו. הכתם דבק בישראל.

היום, במבט לאחור ממרחק של 33 שנה, נראה סיפור סברה ושתילה, טיפה מיקרוסקופית בים הדמים הערבי. זו דרכו של המזרח התיכון הישן. מה שאירע בסברה ושתילה, הוא פסיק, יחסית לשפך הדמים היומיומי בסוריה ועירק, באלג'יריה ובלוב, ובשאר ארצות ערב הטובעות בדם רוצחים שרצחו את אחיהם. ולמי איכפת? התיקשורת הטַהֲרָנית העולמית התרגלה. גם המדיות של השמאל הקיצוני חדלו לדווח על מרחצי הדמים: לא הארץ וידיעות, לא ערוץ 2 וערוץ 10, לא גל"ץ ולא קול פלשתין. זה כבר לא חדשות. כשיפסיקו לרצוח, תודיעו להם.

למישהו איכפת שמתחילת 'אביב העמים' הערבי בינואר 2011 ועוד היום נרצחו למעלה מרבע מיליון ערבים בידי ערבים? לא ייאמן: רק בנובמבר הנוכחי, נשחטו בין ה-1 ל-8 בו כ-2,200 ערבים בידי ערבים. מישהו התחלחל? התפלץ? צייץ? עולם כמנהגו נוהג: רק ב-1 וב-2 בנובמבר השנה נרצחו 666 ערבים בידי ערבים, 206 יותר מאשר ביומיים של סברה ושתילה, והעולם שותק. הנתונים מזעזעים: 311 נרצחו ב-1 בנובמבר; 355 ערבים ב-2 בחודש; 221 נרצחו ב-3 בו; 206 ערבים ברביעי בנובמבר; 368 בחמישי בחודש; 245 ב-6 בנובמבר; 358 ערבים ב-7 בחודש; ו-148 ערבים בשמונה בנובמבר (מקור ופירוט יומי וחלוקה לפי מדינות: ד"ר יוחאי סלע, ב-THE MIDEAST FORUM).

באוקטובר החולף קטל הטרור האיסלמי למעלה מ-11,000 הרוגים, רובם המכריע מוסלמים. ב-2014 רצחו איסלמיסטים 137,576 בני אדם, רובם ערבים; ב-2014 - 91,110 נרצחו; ב-2012 - 59,232; ב-2011 – 40,134; ובסך הכל מאז תחילת 'האביב הערבי' כמעט 300,000. מן הסתם, גם במרחץ הדמים הזה אשם 'אקיבוש'. אלא מה?

הו, הו, כמה תמים היה אז הנשיא נבון, כשאיים במשבר חסר תקדים, רק בגלל שערבים רצחו ערבים על פי מסורת "עַל חַרְבְּךָ". כמה פאטתי.