צריך לדבר אמת

הרב שמעון בן - ציון , י"ב בכסלו תשע"ו

הרב שמעון בן ציון
הרב שמעון בן ציון
צילום: עצמי

הגעתי לְבֵית משפחת ליטמן, לניחום. אבי המשפחה הרב יעקב דויד הי”ד היה תלמידי האהוב."וְנפשו קשורה בנפשי”. באתי לנחם על מוֹת האב והבן.

לאחר שהתיישבתי, נתבקשתי להתעכב. האמא נוֹעה תבדל"א ביקשה שאשאר כי שר-הביטחון עומד להגיע. ביקשה שאהיה נוֹכח עם המשפחה ואוֹמר גם אני את אשר בליבי. השר הגיע. זכה לְכבוֹד כראוי לשר בישראל. אבל גם שמע מֵהבת, הכּלה, דברים תקיפים. מאוד תקיפים. הגיע תוֹרי.

אני מַכִּיר את בוגי הֵיטב מאז היה מפקד אוגדת איו"ש. לא אפרט כל מה שאמרתי. גם אינני יודע אם היה טעם לדברי. כי בּוגי רק הקשיב, ולא הגיב. אבל בפני הקוראים אני מרגיש חובה לחזור על הַפָּתִיח בִּדְבָרַי, לָשר.

אמרתי לו, שמעולם לא יְשבתם בממשלה/בקבינט, והחלטתם לשים סוף לטרור. כנראה, אֵינכם מַאמִינים שיש ביכולתכם לעשות זאת. הדם שנשפך לא יִפָּסֵק לצערנו כי לא החלטתם לעצוֹר אותו סופית. ואכן מאז רֶצח בני משפחת ליטמן נפלו שני יהודים יקרים בתל-אביב ושניים נרצחו בצומת גוש עציון וארבעה נפצעו קשה בקרית גת, ושוב באותה צומת (כמה מ"ר בסך הכל) נגדעו חייה הטהורים והתמימים של הדר בוכריס הי"ד, ובתחנת הדלק במעלה בית חורון נרצח החייל זיו מזרחי הי"ד, והפיגועים הם עניין של יום יום, שעה שעה, בכל הארץ.

השר אמר לָכַּלָה וּלְאָחִיה, כי: "אין פתרונות פשוטים", וְענו לו יַלדי המשפחה: "ממשלה נבחרה לעסוק גם בדברים לא פשוטים". זו לא תשובה של מדינה ריבונית עצמאית. אִם ממשלת ישראל, הייתה מחליטה להפסיק את שֶפך הדמים, הייתה מוצאת פתרונות. היו מְעַקְרים את הבג"ץ מלהפריע "בשטחי כיבוש" של יו"ש, והצבא היה חופשי לפעול. היו מודיעים ש"ענישה קולקטיבית" אינה פסולה, כאשר ה"קולקטיב" המיוסר שנשפך דָמו, הינו עם ישראל, והוא לא צריך לשלם מַס דמים, על פחד והססנות. היו משליטים אֵימה ופחד על כל כפר שממנו יוצאים מחבלים, וממילא היו בני הכפר ונכבדיו מונעים בעצמם את הרֶצח הבא. היו מביאים את ערביי ארץ ישראל למחשבה שניה האם כדאי להשאר כאן, בארצינו או לְהַגֵר.

אך בֵינתיים, "דמים בדמים נגעו". מלומדים אנחנו בדמעות ובהספדים. בהלויות ומודעות אבל, והשאלה היא מי הבא בתור?? שאלה אכזרית אך אמיתית ח"ו. 

אִם הממשלה יכולה לשנות את הדיסקט בָּראֹש-תעשה כן, ואם לא, שֶתְפַנה מקומה למנהיגים שיכולים להגן על עמם וארצם מפני פראי אדם צמאי הדם!

המשורר הלאומי, אורי צבי גרינברג, שֶשִירתו/נבוּאתוֹ לא זכתה לְהִילָּמד בבתי-הספר, מפני האמת החדה כמו סכין החודרת אל הלב, שבפסוקי שירתו, כותב:

"ואחרי הקבורה הגדולה בתרפ"ט, שָבה הדממה להיות, והשכחה היתה רבה מאוד.
ואני רואה בָפָנים הכתושות, והגויות המרוסקות של הרוגי ישראל בתרצ"ו
והנה הֵם דומים ממש לְאֵלוּ ההרוגים בתרפ"ט,
אלא ביֶתר קלון. עָרַב עלתה בינתים לגדולה, יָעַן שָפְלה קוֹמת ישראל. פקידי ישראל...
עלוּ גם בדרגת הכֶּסֶל במשך אלו השנים שבין דמים לדמים.
אלמלא כן לא היינו מגיעים לטבח ולמשיסה גם בתרצ"ו.
עתידים גם הרוגי תרצ"ו לְהִישָכַח. זהו מרצוֹנם של המנהיגים".

אורי צבי, המשורר, בין תרפ"ט לתרצ"ו חזה את שוּב המאורעות. וכך הוא מְסַכֵּם:
"אני מֵסיר מָסַכּים ומדוֹבב נשכחות משלהי תרפ"ט ואילך. יִרְאֶה נא הקורא ...
את כל תהליך האסון, מֵחָמַת כֶּסֶל מנהיגים מטבח תרפ"ט עד לתרצ"ו. אכן לא טעיתי."

אנחנו היום שמונים שנה אחרי המאורעות. האם יזרום דם בריא בעורקי האחראים לביטחון ישראל? האם יהיו המנהיגים ראויים לָרוּח הבריאה, של עַם ישראל, חייליו ומפקדיו??

חוֹבתינו לדאוג שמנהיגינו יוכלו לומר כדברי שירו של חיים חפר: "אני מבטיח לך... שזו תהיה המלחמה האחרונה". זה בידינו, בעז"ה. נאמין, נעשה ונצליח!