בלון הדו-קיום התפוצץ גם בצומת הגוש

ברוך מרזל , י"ד בכסלו תשע"ו

ברוך מרזל
ברוך מרזל
צילום: Hadas Parush/FLASH90

גוש עציון, בניגוד לאזור חברון, נחשב למקום של שלוה ושלום, של מתינות ודו-קיום יהודי-ערבי. בגוש עציון מתגוררים תושבים מתונים ורבנים מהסוג של הרב שלמה ריסקין מאפרת.

שם נמצא בית מדרשו של הרב אהרון ליכטנשטיין ז"ל מישיבת הגוש. רבנים כאלו מאלפים את הציבור בינה כדי שיתרחק מכל סוג של קיצוניות. צומת הגוש, עם הטרמפיאדה המוכרת, הפך לסמל שאפשר גם אחרת, שלא תמיד חייבת להיות מלחמה. תושבי הגוש חולקים את הצומת עם למעלה מ-100 ערבים מאזור חברון ובית לחם, העובדים אצל רמי לוי, בבניה, בעסקים ובמוסכים, והגדילה לעשות החברה לפיתוח הגוש, אשר מעסיקה בצומת עשרות נהגי אוטובוס בתחנת דלק ובמזנונים.

רציתי לעשות אירוע רק עם עובדים יהודים, ואידיאולוגית הם ויתרו על האירוע, העיקר לא לפגוע בדו-קיום. רב ידוע הכריז בעוברו בצומת לפני שנה – "כאן התחיל השלום". אולם בשבועות האחרונים נפל דבר בישראל. צומת הגוש היה למוקד רציחות עבור הטרור הערבי, ונשאלת השאלה כיצד זה קרה, שאחר כל השנים בהן אותו מקום פרנס כל כך הרבה ערבים והיה סמל לדו-קיום - בחרו המחבלים דווקא בו פעם אחר פעם על-מנת לבצע את זממם.

כבר אמרו חז"ל – "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז:), וכוונתם לומר שכל פרט שקורה במציאות מושגח מאת ה'. ואם נהיה נאמנים לדבריהם, תהא זו מחובתנו לברר מדוע דווקא בצומת הגוש אירעו הכי הרבה פיגועים, מה בא הקב"ה ללמדנו בדבר זה?

כל מי שאינו עיוור מרצון מיד מבין כי מן השמים באים ללמדנו לקח ברור ופשוט. בלון הדו-קיום התפוצץ! מאז ומעולם לא היה אלא בלון ממולא באוויר. הוא טופח חיצונית על-ידי ממשלות ישראל לדורותיהן, אולם הם לא יכלו יותר מאשר לקשט אותו מבחוץ. וכעת, הוא מתפוצץ לכל עבר. ירושלים הייתה לעיר רפאים, בחברון מנסים לרצוח יהודים כל העת, וכעת - בגוש עציון. אם מישהו חשב שישנו מקום בו לבלון הזה יהיה קיום – באים האירועים האחרונים וטופחים על-פניו.

המדינה היהודית, מעצם מהותה, הוא מושא לשנאה ומכשול לשלום במזרח התיכון. הערבים לא יקבלו מדינה יהודית בכל גודל או צורה, והם מצהירים זאת מעל כל במה. ניסיונו הפתטי של נתניהו לזכות להכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי נענה ב"לא" מהדהד של אבו-מאזן, ה"פרטנר". ניסיונם של אנשי הגוש להיות "יפים" ו"מתונים" נענה בדקירות ובדריסות של "הפלשתינאים הנחמדים", איתם הם שאפו לדו-קיום.

ניסיון של מעל מאה שנה לחיות כאן יחד עם הערבים נחל כישלון חרוץ. מיליוני ערבים כאן בארץ צמאים לדמנו, דאע"ש כבר כאן, ואף אחד כבר לא מתימר אפילו להעריך מתי זה יסתיים. השאלה שנותרה היא אחת – מתי סוף סוף יחליטו בהנהגה ללמוד מהניסיון המר של מעל מאה שנים ובמקום לתת פרנסה לאויב, יתחילו לפרנס את אחינו.