בוני האומה

הרב ש"י ויצמן , ט"ו בכסלו תשע"ו

ש"י ויצמן
ש"י ויצמן
צילום: עצמי

שרה-תחיה ואריאל, החתן והכלה של כולנו.

אני יוצא כעת מחתונתכם, מנסה לחלץ עצמי בין המון העם אשר עומד וממתין בקול שיר ודגל לרקוד אתכם. ראו זה פלא. מעולם לא נפגשנו ועד לפני כמה ימים כלל לא הכרתי אתכם והנה אנו רוקדים הערב יחד ביום שמחת לבכם. הייתם עוד זוג שעומד להינשא, עוד בניין וטיט בחורבותיה של ירושלים.

ואז הגיע אותו יום שישי ארור בו נקטפו מכם, מעמנו, הרב יעקב ונתנאל הי"ד. ובאותו מוצ"ש בו הובאו לקבורה, נפגשנו-לא נפגשנו. עמדתי שם בצד כמחריש.

כמו כל הסובבים, העיניים האדימו והטישו כבר בלה מלחלוח הדמעות. הבטתי במשפחה מהצד, באבדה הענקית הזו שלכם, שלנו. ראינו. כולנו ראינו את אותה הילה אשר סבבה אתכם, על אף שהיינו שרויים ושזורים יחד בכאב נורא. קרן אור פניכם, על אף כי לא ידעתם.

וגם כי בערב חתונתכם זה לא נפגשו מבטינו ורק יתכן כי צרור מילותיי הזעום יגיעו אליכם, למרות זאת, אני חש כמו עוד רבים, שאתם נמנים עם חבריי הטובים ביותר. רגלי נשאוני הנה, אל בוני האומה, אליכם. אלפי נשים ונשים, נערים ומבוגרים חובשי כובע, כיפה או גלויי ראש כולם נקבצו הנה, לחזק ולשמח.

מי שלא נכנס כבר רוקד בחוץ לקול שירי וצלילי חתן וכלה. הערב, סגרתם מעגל כה מתבקש ואתם נצבים עתה בפתחה של דרך חדשה שכל כולה שלכם, בחיוך ובדמע. בחיוך על התחלה חדשה ובדמע על אותם קדושים אשר היו צריכים להיות חלק מכל מה שתרקמו מעתה יחדיו. היו ואינם.

דרכו של עולם, כי משמחי חתן וכלה באים להשפיע על בני הזוג ברכות ועצות למכביר, על החיים המשותפים ועל הבית שעתיד לקום. מנסים הם להיות שותפים בכל השלמות הזו שבני הזוג מביאים לעולם בשעה הזו. אך שמחתכם שרה-תחיה ואריאל, איננה עוד שמחת חתן וכלה. שמחתכם היא שמחתו של עם ישראל כולו.

באותה שעת מלווה המלכה, בין קברים בודדים ותחת כיפת שמים בהירים, נעצבנו יחד אתכם לאחר הרצח הנורא. קיבלנו מכם שיעור באמונה וענווה. ובאנו הנה בערב זה לחרוג ממנהגו של עולם. כי למרות שבאנו לשמח, באנו בעיקר להביט בפניכם המחייכות והדומעות.

באנו ללמוד ולקבל עוד שיעור קטן מאנשים גדולים. ובתוך מעגל הריקודים, שעה בה חבקנו איש את רעהו, זרים זה לזה אך חשים כאילו רקדנו כך יחד שנים, נזכרתי.

נזכרתי באותה גמרא מפורסמת בברכות, מתורתם של חכמי בבל, שם סופר על אשר אירע בשתי חתונות. בחתונת בנו של החכם מר, הבחין הוא כי חכמים שמחים יתר על המידה. הם שמחו יותר מדי לטעמו שהרי בית המקדש חרב וכיצד זה אפשר לשמוח שמחה שלמה? כך גם בחתונת בנו של רב אשי. מה עשו אבות החתנים? לקחו כוס יקרה ושברו אותה בפניהם. מייד, נעשו כולם עצבים.

יצא ודרש ר' יוחנן כי "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה", שהרי "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה, אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה". בתחילה הרהרתי כי הרב יעקב ונתנאל הי"ד, הם בדיוק כאותן כוסות יקרות. ואז חשבתי לתומי: מה הוא ערכה של כוס יקרה לעומת האובדן שלכם ומה היא אותה שעה בה יאמרו העמים: "הגדיל ה' לעשות עם אלה" אם לא שעה זו בה אתם חוגגים את הניצחון האמתי, הפשוט, הטבעי והמתבקש שלכם ושל עם ישראל כולו?!

אני מניח שרבים וטובים ממני ינחמו וישמחו אתכם בדברים הרבה ואף אני לא באתי אלא להוסיף על דבריהם:

מי שלא ראה שמחת חתונתכם, לא ראה שמחה מימיו.