בן-גוריון והערבים

לבן-גוריון דעה נחרצת של האויב שמולו נאבקה הציונות בארץ. הוא תיאר ב-1940 את הלאומיות הפלשתינית-ערבית "כלא רחוקה מהפילוסופיה של הנאציזם"

ד"ר מרדכי ניסן , י"ח בכסלו תשע"ו

ד"ר מרדכי ניסן
ד"ר מרדכי ניסן
עצמי

בימים של חרדה ותהייה מול טרור ערבי-אסלאמי אכזרי ברחבי הארץ, כדאי להיזכר בדרך המחשבה של דוד בן-גוריון. הוא ניצל רגע היסטורי נדיר במכלול הנסיבות במאי 1948, אך לא רקד בחוצות תל-אביב לאחר הכרזת המדינה באותו ערב שבת. הוא שילב את חושיו המציאותיים עם חזון רחוק-טווח: היה מגדל-אור שהאיר את השדה הבטחוני עם יחידת 101 ויכולת גרעינית, ושרטט מתווה פיתוח לאומי עם דגש על עליה ועל התיישבות. הציונות פעמה בלבו, והוא הבחין בבהירות מוסרית ומעשית בין ידידים ואויבים מבין קבוצות אוכלוסיית הארץ.

בן-גוריון הבין לאורך הדרך, בצד נסיונות של פיוס שלא הועילו למגמת הציונות, שהערבים בארץ-ישראל הם כמחסום בפני התגשמות היעוד הלאומי המתחדש. ככל שהערבים דחו כל פתרון של פשרה מדינית וטריטוריאלית, כפי שהתברר ב-1937 וב-1947, אין תוחלת באשליית הדו-קיום יחד. בן-גוריון היה מפא"יניק ולא חבר של השומר הצעיר.

תפיסה ציונית

ביסוד השקפתו הסוציאליסטית שהתפרסמה כבר בשנת 1921, שאף בן-גוריון להקמת חברת עובדים ריכוזית ובעלת משמעת של ברזל, סוג של ארגון צבאי-למחצה במובן של כפייה על כל מנגנוני הכלכלה במשק הציוני. גישה זו השתלבה עם יחסו התקיף כלפי ערביי הארץ. בעוד הוא השתעשע בחילופי דברים עם מנהיגים ערבים, בייחוד בשנות השלושים של המאה הקודמת, ניכר היה שהמאמץ לא יניב פרי. הוא הבהיר לבני שיחה ששייכת ארץ-ישראל באופן בלעדי לעם היהודי, ושגבולות הארץ הרצויים – על פי שיקולים היסטוריים ואסטרטגיים - משתרעים למדבר מזרחית מנהר הירדן ועד לנהר הליטני בדרום לבנון. את זאת סיכם כבר בשנת 1918 וזו המפה שהוגשה לוועידת השלום בוורסאי שנה לאחר-מכן. מלבד שימת דגש על הירידה לנגב, ראה בן-גוריון צורך שהמפעל הציוני יעלה מהשפלה להר.

כאשר התנסחה הכרזת הקמת מדינת ישראל הקפיד בן-גוריון שלא יופיעו בה כל רמז לגבולותיה. הציונות הדינמית תתרחב מעבר למפת החלוקה של האו"ם. עם זאת היתה לדידו "בכייה לדורות" כאשר הסתיימה מלחמת הקוממיות ללא יהודה ושומרון בשליטת ישראל.

עמדה ומדיניות

לבן-גוריון דעה נחרצת של האויב שמולו נאבקה הציונות בארץ. הוא תיאר ב-1940 את הלאומיות הפלשתינית-ערבית "כלא רחוקה מהפילוסופיה של הנאציזם". בן-גוריון, שאי-אפשר להאשים אותו בתמימות בכל מה שקשור לסכסוך עם הערבים, אמר בתוקף בימים של מאורעות 1936-39, שיעלו יהודים ארצה "עם או בלי הבנה יהודית-ערבית". כלומר אין בידי הערבים כוח ווטו על גורל הציונות. בנוסף, קבע שבלי שלום תתקדם הציונות אף על פי שרצוי היה שהיא תתקדם בתנאי שלום.

בשעות הקשות של מלחמת העצמאות הוביל בן-גוריון מדיניות נוקשה של הוצאת ערבים מגבולות המדינה כאשר קווי הכיבוש התרחבו תוך כדי לחימה ממושכת ומוצלחת. ראש הממשלה הראשון של ישראל, עם מנהיגי ציונות בולטים ואישי מנגנוני הבטחון והשלטון בשנים 1948 והלאה, רצה ללא צל של ספק לטרנפר הערבים החוצה: לעקור אותם ולהשמיד כפריהם, ולא לאפשר לאף ערבי לשוב לביתו. ככל שיד ישראל היתה תקפה יישאר מיעוט ערבי קטן וסביל. צרכי בטחון הכתיבו את ההתפתחויות, ורק מפ"ם ביקשה לאפשר לפליטים לשוב לבתיהם.

מן המפורסמות הייתה תנועת היד הנמרצת של בן-גוריון בהוראה למפקדים רבין ואלון לגרש ערבי לוד ורמלה. כבר אז היה ברור לבן-גוריון ולאחרים, שיש ידידים ובעלי ברית – הדרוזים בראשם וגם צ'רקסים ובדואים - ויש אויבים שנלחמים ביהודים ומסכנים את המדינה שזה עתה הגיחה לאוויר העולם.

אין תֵמה שבן-גוריון המשיך בקו התקיף מול הערבים ולא ראה בהם חלק שווה-ערך ושווה-זכויות במדינת ישראל. הקים ממשל צבאי על אזורים ערבים שפעל מ-1949 ועד 1966. שאלת הנאמנות של הערבים בתוך מדינה יהודית חייבה מערך בטחון קפדני עד אשר יסתגלו הערבים למציאות החדשה; אוסיף שלאמתו של דבר, ו-67 שנים לאחר מכן, לא הכירו הערבים עד תום בזכות קיומה של המדינה היהודית. באופן אישי בן-גוריון לא התעניין בשפה הערבית, לא ביקר בכפר ערבי, והציע שיימצא תקציב הטבות לעידוד שיעור ילודה גבוה בקרב היהודים בלבד. ערכי שיוויון ודמוקרטיה נגעו קלות בלבד ללבו של בן-גוריון, בעל החזון היהודי והריאליזם הישראלי.

ברוח קביעתו החדה של ש"י עגנון עקב פרעות תרפ"ט, בן-גוריון לא אהב ערבים ולא שנא ערבים. בעת טרור והרג של יהודים מצדם, כמעשה ברברי לאורך השנים, הוא רק לא רצה לראות את פניהם עוד.