עם מבקשי רצונך?

הבה נעמוד על נפשה של המדינה, לבקש מראש הממשלה ומכל שריו להתערב למען שבת קודש, וכל רבני ישראל יעמדו מאחורי שמירתה הציבורית.

הרב ברוך אפרתי , כ"א בכסלו תשע"ו

הרב ברוך אפרתי
הרב ברוך אפרתי
צילום: עצמי

מהי הסוגיה הבוערת יותר מכל?

כאשר אנו בוחנים את השאלה החשובה, נשים לב להבדל גדול בין האבחנה הראשונית ובין האמת הגדולה המגיעה לאחריה. במבט ראשון וחפוז, הסוגיה הבוערת היא המדינה ובטחונה. הצבא, הכלכלה, ההתיישבות.

כל אלה הם הבסיס הגשמי שעליו אנו עומדים ממש כפשוטו- אדמה, ממון, בטחון. ללא גוף המדינה, לא היו ישיבות בא"י. ללא גוף המדינה, לא היינו יכולים להיות עם החי בארצו בגאון.

אולם לאחר שנשים לב שערכים אלו הם אכן בסיס חשוב מאין כמותו, נחזור ונמקד יותר טוב את המבט. נסיר את המגפיים ונוריד את הכפפות, נפעיל את חוש הרוח שבנו ונבחן דרכו שוב מהי הסוגיה הבוערת ביותר שאליה אנו נדרשים לשלוח את מירב זרמי הדם והמרץ של כולנו. במבט ממוקד יותר, עדין יותר, אנו מבחינים שלא גופי המדינה הם הבסיס הראשוני אלא דווקא עומק רוחה וזהותה.

עם ללא זהות, אינו עם. גם אם יש לו צבא וכלכלה, אדמה וכל טוב. הוא אינו עם משום שאינו יודע מה הבורא רוצה ממנו כקולקטיב. אין לו מגמה, הוא מחוסר שם וייעוד. הוא אינו מתאגד סביב האידיאה הרוחנית המחיה את האידיאה הלאומית שלו, וממילא הוא אינו אומה אלא אוסף יחידים.

כאשר נבחין עוד היטב, ונביט בכל הריכוז פנימה לאישיותנו הלאומית, ניווכח שהסוגיה הבוערת יותר מכל היא סוגיית שמירת השבת. שמירת השבת כבסיס זהותנו הלאומית.

ועתה אתה הקורא שואל את עצמך- שבת?! האם אנו העדה החרדית? שמירת שבת היא דבר של דתיים, ואנחנו כדתיים לא כופים שמירת שבת בניגוד לציבור אחר. אתה חושב- מדינה יהודית אינה חייבת שמירת שבת של כולם, אלא לכבד את השבת, להצהיר שהיא יום מנוחה ותו לא.

אולם המחשבה הזו היא טרגדיה שנגררנו אליה בלא משים. שמירת השבת אינה מאבק של העדה החרדית אלא של כל מי שיש בו יראת שמים ואהבת המדינה. השבת אינה פרט אלא כלל, חילולה אינו 'טעות' אלא קטסטרופה רוחנית ואיבוד דרך.

את שמירת השבת ביישוב החדש הוביל מרן הרב קוק. כמות האגרות והכרוזים שהוציא הרב בנושא זה היא עצומה, הרבה יותר מנושאים חשובים שאנו מזהים כיום עם הרב קוק.

גם סגנון הכתיבה שלו בסוגיית השבת חריג ביחס לשאר הסוגיות אליהן התיחס. הרב מאד תקיף בסוגיית השבת, הן בתל אביב הן בירושלים הן במושבות. הוא לא רק מסביר לציבור את חשיבות שמירת השבת, אלא משגר אגרות רשמיות לנציב הבריטי, לראשי מועצות, לאסיפות נבחרים עירוניים, לקרן קיימת, ולעוד גופים- בדרישה תקיפה לחדול מכל חילול שבת שהוא. הרב גם השתדל בכל כוחו לצרף אליו את מובילי דעת הקהל מכל קצוות הקשת, מהגר"ח זוננפלד זצ"ל ועד מר דיזינגוף ראש העיר ת"א.

בייחוד הרב התקומם נגד חילול שבת המקבל גוון ציבורי, כגון משחקי כדורגל או פתיחת מסחר בשבת. בזה, הוא ממש נלחם כארי, 'ירה מכל הכלים' ושם נפשו בכפו בעמידה על קדושת השבת. היו חוגים שכעסו עליו בשל כך, ולא הבינו כיצד הרב אוהב ישראל הידוע מדבר כך ונוהג כך בעניין שמירת השבת, באופן תקיף שלא נפל בעוצמתו מהקבוצה הרדיקאלית ביותר ביישוב הישן. אולם הרב היה מוכן לשלם את המחיר, משום שהבין וחינך ששמירת השבת הציבורית והפרטית היא הדבר הכי יסודי המעמיד אותנו כעם על אדמתו.

הטעם שהרב כותב כהסבר למאבקו זה דוקא על השבת, הוא היותה מצווה העומדת בשורש הזהות הכללית של התורה ומסורת ישראל.

שמירת שבת היא הכרה בכך שיש בורא לעולם ומנהיגו, שיש ריבון שדואג לעמו ולעולמו. לפיכך מומר לשבת הוא מומר לכל התורה, משום שהיא יסוד הכל. שמירת השבת היא אמירה ציבורית של היישוב החדש בארץ ישראל שיש לו קשר חי עם אלהי ישראל, עם תורתו, בבחינת אליהו המחבר תורת האבות הקדושים וחשק הבנים הצעירים.

את הפגימה בשבת ראה הרב כפגיעה במפעל הציוני כולו, פגיעה בעם ישראל, ניתוק של צינור החמצן היחיד של העם- הקשר החי לאלהיו, בבחינת 'עם מבקשי רצונך' עם שכל ישותו היא בקשת אלהים.

לאחר מותו, המשיך את המאבק על שמירת השבת הציבורית, הרב הראשי הגאון הרב הרצוג זצ"ל- "אנו פונים בשם היהדות כולה אל השלטונות הממשלתיים והצבאיים להבין מהי השבת לישראל... תנו ידכם לברית השבת למען הצלת השבת... בראש ובראשונה חובה זו מוטלת על הגופים הציבוריים... מתוך ההכרה שבמידה שהשבת הולכת ומתחללת בה במידה הולכת ונפסדת הצורה המקורית העיקרית של הבית הלאומי".

עתה, אנו אוחזים בשיפולי גלימת מרן הרב זצ"ל וממשיכי דרכו, ומבקשים להזכיר לעצמנו שישנה סכנה גדולה מאד הבאה אל פתחנו, ישנה חרב המונפת לקטוע ח"ו את צינור החמצן הרוחני לעם ישראל ולמדינת ישראל.

ומעשה שהיה כך היה- לאורך רוב שנות קיומה של העיר העברית הראשונה, התנהל דיון ציבורי בדבר אופייה של 'חוקת השבת' שתונהג בתל אביב. בשלהי שנת תרצ"ג, פרסם ראש העיר דאז מר מאיר דיזינגוף, כרוז מיוחד בו נכתב: "עיריית תל אביב פונה איפה שוב לציבור התושבים והחדשים מקרוב באו, שרבים מהם אינם יודעים אולי את מנהגי העיר הזאת- ומבקשת לנהוג כבוד בשבת ולשמור עליה מחללה גם בלי שוטר ונוגש".

בשנת 1938 התקבל בתל אביב חוק העזר העירוני הראשון בעניין השבת לפיו אין לפתוח חנויות ובתי עסק בתל אביב ביום השבת. כבר מאז, ישנו כרסום זוחל בצביונה של השבת בעיר וזאת בעיקר על ידי פתיחתם בשבת של בתי קפה, מסעדות ומקומות נוספים והעלמת עין מכך מצד העירייה.

בשנת תש"מ התקבלה הכרעה נוספת בעניין ומועצת העיר פרסמה וחידשה את חוק העזר העירוני לפיו : " בכפוף לאמור בסעיפים...לא יפתח בעל חנות או בית קפה את עסקו ולא יחזיקו פתוח בימי שבת ומועדי ישראל אלא בהיתר מיוחד של המועצה."

החל משנת התש"ס לערך, חלה עליית מדרגה בפגיעה בצביונה של השבת וזאת על ידי פתיחתם של מרכולים וחנויות כלבו גדולות – למסחר בשבת. חנויות אלו אינם מושפעות מהקנסות המוטלים עליהם ע"י הפקחים ואין בכך בכדי לפגוע בכדאיות הרווחית של בתי העסק הפותחים בשבת.

ניתן לראות שלמרות שבתל אביב קיים חוק עזר האוסר לפתוח בתי עסק ומסחר בשבת, למרות זאת לאורך השנים וביתר שאת בשנים האחרונות נפגע צביון השבת ע"י עסקים מפרי חוק הפותחים את שעריהם גם בעיצומו של יום השבת. חוסר האכיפה מצד העיריה גרם לעלייה מתמשכת בהיקף חילול השבת ע"י עסקים כתוצאה מהתחרות הנגרמת כאשר עסק מתחרה פותח בשבת וממילא מחייב גם את חברו לעשות כך.

עקב כך, לפני כשנתיים פסק בג"ץ כי על העירייה לאכוף את החוק ולמנוע מעסקים המפרים את החוק ומחללים שבת, מלהמשיך ולעשות כך. בעקבות פסיקה זו החליטה עיריית תל אביב בצעד תקדימי לשנות את החוק העירוני ולאפשר לכ300 בתי עסק ומקומות בילוי – לפתוח את עסקיהם בשבת.

משלחת מטעם רבני 'דרך אמונה' נפגשה עם רבה של ת"א הגאון הרב ישראל מאיר לאו, לגיבוש דרכי התמודדות לשמירת השבת בעיר. הרב לאו הציג מכתב שנשלח מטעמו לראש העיר ולחברי המועצה הדתיים והחילוניים, ונעשו עוד פעולות בנושא זה.

בהמשך, עתירה לבג"ץ של "התאחדות הסוחרים" בדרישה לפסול את השינוי שיזמה העירייה, החזירה את העניין לבג"ץ, שדרש לשמוע את עמדת המדינה. שר הפנים פסל את עצמו מהטיפול בסוגיה (בטענת ניגוד עניינים) והשרה אליה הועבר התיק נמנעה מלעסוק בזה. גמגום השרים בסוגייה גרם לכך שהטיפול בתיק הועבר לפרקליטות המדינה.

עתה, שמירת השבת הציבורית בתל אביב ובכל הערים הדומות לה, תלויה על בלימה.

אם חלילה המדינה תציב בפני ביהמ"ש עמדה המתירה מסחר בשבת בתל אביב, המשמעות תהיה התפשטות מיידית לכל אזורי המסחר בעיר, ובכל ערי החוף. זו פגיעה אנושה בשבת הציבורית ואמירה לאומית שהציונות דבר אין לה עם השבת.

כאמור לעיל, השבת היא יסוד הזהות שלנו כעם, היא התורה, היא הדבר המבטא יותר מכל את הקשר החי לאלהי ישראל. פגיעה בזה, תפעל נזק רוחני ולאומי בלתי ישוער, לצד הנפילה הדרמטית שתהיה במציאות בשטח של שמירת השבת. לא יהיו כמעט סוחרים שיוכלו לעמוד בפיתוי ובנזק, ורובם יחללו שבת חלילה בניגוד לרצונם. תאריך היעד של ההחלטה הוא ב' בטבת, עוד ימים ספורים.

סיכום הדברים הוא, שאם אנו, הציונות הדתית על כל חלקיה, לא נתעורר מיד בקול גדול לשמירת השבת הציבורית בערי החוף, המשמעות תהיה ב ב טבת, ביטול המושג 'שבת' ציבורית בערים אלו. אנו 'עם מבקשי רצונך'. כך נוצרנו כעם, וזהו גם הדי אן אי שזורם בעורקינו האידיאולוגיים בציונות הדתית. כיצד נוכל לחשות כאשר השבת עומדת להתבטל בערי החוף ובכל ערי ישראל אחר כך?

הבה נעמוד על נפשה של המדינה, לבקש מראש הממשלה ומכל שריו להתערב למען שבת קודש, וכל רבני ישראל יעמדו מאחורי שמירתה הציבורית.

כל כוחות החיים שלנו, כל הדם האידיאולוגי הזורם בעורקנו, כל הקודש המרחף בבתי המדרשיות, כל הכשרון הפוליטי של עסקני הציבור- הכל צריך עתה להיות מכוון להצלת השבת הציבורית בתל אביב ובערי החוף. רק כך נוכל גם לרומם את בניית א"י ושאר האידיאלים המרוממים שלנו, שיסוד כולם- ברית עולם עם בורא העולם ששבת בשביעי.