אובססיה

ידידנו באירופה לא מאוחר להודות בטעות. האנטישמיות כבר הובילה אתכם בעבר למחוזות אותם אתם מבקשים לשכוח

עמיחי שיקלי , כ"ב בכסלו תשע"ו

עמילי שקלי
עמילי שקלי
צילום: עצמי

רומא כ"ט בנובמבר 1947. מיד לאחר ההחלטה הדרמטית באו"ם, יוצאים כמה עשרות מחברי הקהילה היהודית בעיר ובראשם רב הקהילה הנושא בידיו ספר תורה, לתהלוכת הזדהות ספונטנית עם מדינת ישראל.

פניהם אל שער הניצחון, שער טיטוס, שעליו חרוטה באבן התמונה המפורסמת של שבויי ירושלים נושאים את מנורת המקדש בדרכם לאלפיים שנות גלות. בהגיעם אל השער הם נעמדים ושרים את שירת התקווה, "להיות עם חופשי בארצנו ארץ ציון וירושלים". סיסמת היהודים לאורך הגלות הייתה לשנה הבאה בירושלים. סיסמת הלגיונרים של טיטוס הייתה "ירושלים אבודה" ובלטינית 'הירוסליסמה אס פרדיטה'. לימים תקבל קריאה זו קיצור שייהפך לאחד מכינויי הגנאי הנפוצים ביותר באירופה כלפי יהודים 'הפ'. בכ"ט בנובמבר של חורף 1947, שנתיים בלבד אחרי השואה הגדולה, הגיעו נציגי העם היהודי באיטליה ואמרו לטיטוס, בעוד שהאימפריה הגדולה שלך שקעה אל מצולות ההיסטוריה, האומה היהודית הקטנה עדיין כאן עם אותו ספר תורה ועם אותה ירושלים.

עבור רבים הסיפור הזה על טיטוס, רומא ושיבת ציון הוא לכל היותר אנקדוטה מעניינת, אולם בעומק המציאות האנקדוטה הזו היא מפתח הלב של יחסי ישראל הציונות ואירופה. אירופה שואלת את עצמה, איך העז העם הקטן, שהתפרסם באומללותו, בהיותו חסר בית ומושפל, איך העז עוף החול היהודי לקום מאפר הגלות והמשרפות ולשוב אל מרכזה של בימת ההיסטוריה האנושית, איך הוא העז להניח שוב את ידיו על ירושלים ?

רומא הייתה ועודנה סמל לתרבות המערב כולה. רומא זוכרת היטב שהיא פשעה כלפי האומה היהודית הקטנה. היא פשעה אז לפני אלפיים שנה כששדדה את חלקת האדמה הקטנה של העם היהודי ושינתה את שם ארצו מיהודה לפלשתינה על שמם של הגרועים שבאויביו. היא פשעה ביחסה כלפיו לאורך אלפיים שנות רדיפה והשפלה והיא הגיעה לשאול תחתיות המוסר האנושי כאשר היא בחרה לנעול בבריחי פלדה את שערי ארצה ולהסגיר את בניו ובנותיו מטף ועד זקן לציפורניה של גרמניה הנאצית, שעה שזו החלה להמיט עליו את השואה.

איש לא צפה ששנתיים בלבד לאחר השואה תצליח אומה מפוזרת, שזה עתה איבדה שליש מבניה, לעמוד רגע לפני הקמתה של מדינת לאום ישנה חדשה. תקומת היהודים ושיבתם לחיים ריבוניים למשפחת האומות הטילה קרן אור אל אות הקין שנחרט בלב מצחה של אירופה ככתם בל יימחה בדימויה העצמי הנאור.

ההתעסקות האובססיבית של אירופה בישראל כמוה כהתעסקות האובססיבית של האדם בחטאיו מן העבר, אשר מסרבים לתת לו מנוח, רודפים ומייסרים את מצפונו המבקש שלווה. לאירופה קשה עם מדינת ישראל אך עוד הרבה יותר קשה לה ההתמודדות מול עם ישראל, מול ישראלים שלא שכחו כי הם בראש ובראשונה יהודים שזיכרונם לא עומעם.

בנסותה להיאבק בצללי חטאיה מן העבר, הממאנים להישכח - במראות ירושלים, יודפת וביתר המדממות תחת מטר הבליסטראות והפרשים הרומאים, בזעקות הקרבנות היהודים המהדהדים עדיין מתחת לאדמתה, ובריח המשרפות הנורא, בנסותה להשקיט את מצפונה המיוסר מבקשת אירופה להצדיק את פשעיה ההיסטוריים באמצעות דמוניזציה של ישראל: "מה שקורה בפלסטינה אינו שונה ממה שקרה באושוויץ" זעק הסופר הפורטוגלי הנודע ז'וזה סארמאגו, "אנו קוראים לרוצחי ילדים, רוצחי ילדים! איננו מכירים בזכותה של ישראל להתקיים" קרא הסופר ג'סטין גארדר מחבר רב המכר עולמה של סופיה.

האבסורד הגיע לשיאו בגרמניה בה ע"פ סקר של אוניברסיטת בילפלד נמצא כי למעלה מ 50% מהגרמנים מאמינים כי מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים זהה לזו של גרמניה הנאצית. אירופה משקיעה היום עשרות מילוני אירו בעמותות שעילת קיומם היא השחרת פניה של מדינת ישראל, השחרת פניו של העם היהודי : בצלם, זוכרות, יש דין, רבנים לזכויות אדם, רופאים לזכויות אדם, שוברים שתיקה וכו'. לכל אלה מטרה אחת למרק את מצפונה המיוסר של אירופה. האובססיה של אירופה כלפי ישראל היא האובססיה שלה כלפי חטאיה שלה.

רק בשבוע שחלף קיבל ארגון האומות המאוחדות, שהמאחד אותן הוא כפי הנראה גישתן כלפינו הישראלים , שש החלטות שונות כולן כנגד מדינה אחת קטנה, מדינת ישראל. לא דיקטטורת הטרור של איראן, לא מרחץ הדמים בסוריה, לא הפלישה הרוסית לאוקראינה ולא הדיכוי המחריד של הכורדים בידי טורקיה, ישראל וישראל בלבד. ואת אותה ייחודיות ראינו גם בהחלטה האומללה לסימון המוצרים מן מרמת הגולן ויהודה ושומרון, מדוע לא סומנו מוצרים מצפון קפריסין, או מרוסיה האם הסכסוך הישראלי פלסטיני הוא היחיד בעולם? אם זו לא אובססיה, אינני יודע אובססיה מה היא.

במאמרו השטנה והאמת משנת 1975, אותה שנה בה קיבל מוסד האומות המאוחדות את ההחלטה לפיה הציונות היא צורה של גזענות, כתב יגאל אלון " אני מבקש כאן לקבוע במפורש ובהחלטיות, כי אנטי ציונות אינה אלא שם נרדף לאנטישמיות, מתן יד להחלטה המוקיעה את הציונות היא תמיכה באנטישמיות ומתן הכשר לתוקפנות נגד ישראל... עלינו כיהודים, כציונים וכישראלים, יחד עם העם היהודי על כל חלקיו ותפוצותיו, להשיב מלחמה שערה למתקפה העכורה על הציונות, שאיננה אלא התקפה על היהדות ועל התגלמותה במדינת ישראל".

ידידנו באירופה לא מאוחר להודות בטעות. האנטישמיות כבר הובילה אתכם בעבר למחוזות אותם אתם מבקשים לשכוח. אל תתנו לה לעשות זאת שוב.