בין הקפאה להכרה

הערבים לא זנחו את תוכניתם, וכאז גם היום, הם אינם מוכנים להכיר בזכותו של עם ישראל לנחלה ככל העמים

ד"ר יחיאל שבי , כ"ז בכסלו תשע"ו

ד"ר יחיאל שבי
ד"ר יחיאל שבי
עצמי

השבוע אנו חוגגים את ימי החנוכה המציינים את השבת שלטון עם ישראל בארץ ישראל. החשמונאים נלחמו ביוונים הסלבקים, וצעד אחר צעד, שחררו את נחלת האבות מידיהם והרחיבו את גבול שלטונם מתחומי יהודה המצומצמת לגבולות ארץ ישראל הגדולה של דוד ושלמה.

שלשום, שר החוץ האמריקאי שהשתתף בפורום סבן, נזף מעל הבמה בראש הממשלה נתניהו על כי מסכל הוא את חזון שתי המדינות, ודרש ממנו ליישם את מחויבותו בשטח.

לא בכדי השיב לו נתניהו בנחישות, בישיבת הממשלה, כי לטנגו דרושים שניים, ואם הרשות הפלסטינית נוקטת בסרבנות ומסיתה בהתמדה, הרי שפניה אינם לשלום, כי אם למלחמת התשה ששני פנים לה: מאבק אלים בשטח ומאבק בינלאומי רווי חרמות וגינויים.

לא בכדי טוענים המתנחלים: ביקשו מנתניהו להקיץ מחלום ארץ ישראל השלמה, אך לטובת מה, לטובת הגשמת תורת השלבים, מימוש זכות השיבה בדרך לפלסטין הגדולה?

הרי הערבים לא זנחו את תוכניתם, וכאז גם היום, הם אינם מוכנים להכיר בזכותו של עם ישראל לנחלה ככל העמים. מבחינתם שטחי יהודה ושומרון הם הבסיס למדינת פלסטין, וכל שטח אחר בו שכנו ערבים בישראל המנדטורית הוא יעד לגיטימי להגשמת חזון פלסטין השלמה. ממה נפשך? אם בעתיד יוכלו תושבי הגליל והמשולש, הנגב, יפו ועכו – כפריים כעירוניים - לדרוש ולהתאחד עם אחיהם ביהודה ושומרון – הגדה המערבית.

על רקע ימי החנוכה, נספר כי שמעון החשמונאי בנו של מתיתיהו ואחיו של יהודה המכבי, שחרר את הערים גזר, יפו והחקרא שבירושלים מידי היוונים. אנטיוכוס השביעי מלך סוריה פנה אליו בדרישה תקיפה לסגת מן המקומות הללו ולהשיבם לידי ריבונם – ממלכת סלבקיה. בתשובה העמיד שמעון את אנטיוכוס במקומו והשיב לו בזו הלשון: "לא ארץ נכריה לקחנו, ולא ברכוש זרים מַשלנו, כי אם נחלת אבותינו אשר נכבשה בעת מן העתים בלא משפט, וכאשר היה לאל ידינו השיבונו אותה לנו". לכן, צודק ראש הממשלה נתניהו שאינו מוותר על דרישתו האולטימטיבית מן הפלסטינים, ואומר אם אנשי אמת אתם וחפצי שלום, אדרבא, הכירו בירושת הדורות, הכירו בזכות, הכירו בנרטיב הציוני. ואז נוכל להגיע לשלום מתוך תחושה של ביטחון.

ובינתיים, הבא ניצור הדדיות בכל צעד שהוא, רצונכם בהקפאה, הקפיאו דרישתכם לפלסטין השלמה, הקפיאו הבנייה בצדכם, הקפיאו את אמירות ההסתה, הפשירו את הלבבות, הפשירו את היחסים, קרבו בין העמים. רצונכם בבנייה אפשרו גם לנו לבנות. כי במולדתנו ההיסטורית אנו בונים בזכות ולא בחסד.

גם התורה פותחת וסוגרת בסיפור זכותו של עם ישראל על ארץ ישראל משני היבטים: היבט אלוהי והיבט אנושי.

רש"י בפירושו על התורה תמה משום מה פתחה התורה בסיפור מעשה הבריאה: האנחנו עם אשר ניזון ממיתולוגיות? האנחנו עם המציב את עלילות קדמוניו בראש מעייניו, או עם המציב את קיום המצוות בראש?

המשמעות של פתיחת התורה בסיפור מעשה הבריאה מבהירה לנו שהקב"ה הוא בורא העולם, הוא אשר ציוה את ארץ ישראל לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, הוא אשר הוריש את המורשת למשה. ולכן, אם יבואו שבעת עממי כנען, והיושבים בארץ אחריהם בכל דור ודור ויאמרו לכם: לסטים אתם, חבורה של שודדים ציונים, הארץ היא ארץ כנען, פלשתינה, פלסטין, הרי אבותינו ישבו כאן מלפנים, ואתם חדשים זה מקרוב באו – ענו להם בעוז ובאמונה, כעם המודע לעברו – הארץ לאלהים היא – שנאמר – בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ – וכשבחר – העניקה לכם, וכשרצה נטלה מכם ומסרה לנו, וזכות הבחירה בידו היא – ואת ירושת התמיד הנצחית – הוריש לנו ולבנינו.

בסיום ספר דברים מופיע הפסוק: תורה ציוה לנו משה – מורשה קהילת יעקב. זו הצידה לדרך שעם ישראל צריך לשאת אתו, בפלסו את דרכו בנפתולי הזמן, ובמצוקות העיתים. כשהאדם מודע לייעודו ומחובר למורשתו – המורשה של קהילת יעקב, אז אין לו בלבולים בקשר לעתידו, בקשר לזכותו על ארצו.