סליחה, אבל לא עוד!

"הטרור" היהודי, שצמח לפתע ורחוק הוא מלהכות שורשים, עומד בפני טרור הנטוע חזק, הרבה לפני דוואבשה ונראה שגם הרבה אחריו.

אלישוב הר שלום , ו' בטבת תשע"ו

אלישוב בר שלום
אלישוב בר שלום
צילום: אלישוב הר שלום

הדברים צריכים להישמע, גם כאשר האוזן הנאורה מרגישה צרימה ואי נעימות.

ישנו פסטיבל המוצג בעקביות ושקריות על מסכי הטלוויזיה בשבועיים וחצי האחרונים שמנסה בצורה נואשת להסביר לציבור כי כל צרותיו מקורן בצמיחת תופעה הנקראת "טרור יהודי" ושהרצח בדומא עורר מחבלים משנתם (כי לפני זה שררו שקט והרמוניה).

אנשי שירות הביטחון הכללי עסוקים בדבר בראש סדר העדיפויות שלהם, ומנערים מספר החוקים המאובק חוקים ואמצעי פעולה שלא נראו בפועל מעולם במערכת החוק הישראלית נגד יהודים, ובחלק מן הדברים גם לא כלפי ערבים - מה שלא מפריע להם באותה נשימה גם לעבור על החוק ממש - והכול  למען הפסקת הטרור.

ולא, לא זה שהתפוצץ באוטובוסים, שחטף ילדים וחיילים, לא זה הרוקד לצלילי מטחי יריות כשבידיו איברים שתלש במו ידיו מגופותיהם המחרחרות את נשימותיהם האחרונות אי שם ברמאללה של שנות ה-2000, וגם לא זה שדורס ודוקר וטובח בכל יום אנשים נשים וטף. לא, לא זה;

"הטרור" היהודי הוא הבעיה, זה שבאופן מגוחך עומד להשוואה מול אותו טרור ערבי רב השנים שעל חליפתו המבקשת להיראות מכובדת, תמימה וצמאה לחירות - ישנם אין סוף כתמי דם שעוד ממשיכים לטפטף ממנו. "הטרור" היהודי שכל שעומד מאחוריו הוא ריסוס גרפיטי וכמה שטיחים ועצי זית וגלגלי מכוניות מנוקבים, וכעת מנסים להדביק לו את שריפת הבית בדומא.

ואני אגדיר את זה כך מפני שאיש לא הוכיח אחרת, לא במשך חמשת החודשים האחרונים מאז שקרה המקרה וגם לא בשבועיים האחרונים בהם מוחזקים אנשים\ילדים בתנאים לא תנאים, כאשר כל האמצעים כשרים ומופרות כל הזכויות העומדות בפני אזרח ובן אנוש. ועדיין, הכול  שקט, סתום ועלום..

הכל שם בתוך מרתפים, כלוא תחת המושג "איסור פרסום" באופן גורף ומחשיד. הכול  שם ואין שם כלום.

האם הוא זה שבאמת פתח את תיבת הפנדורה?

אינני מכיר את משפחת דוואבשה, אינני יודע אם בסתר לבם ייחלו למותם של יהודים או אולי הצביעו בשלוש אצבעותיהם כתמיכה בחטיפת הנערים אז באותו קיץ ארור, או שאולי וכאשר המואזין צווח באוזניהם "איטבח אל יהוד" הם סתמו את האוזניים ונשאו תפילה לשלום. אינני יודע.

במציאות מתוקנת ושפויה, סיפורם מזעזע וכואב ולא נתפס, אך המציאות רחוקה משפיות. היא חולה ורעילה. ומקור החולי הוא באלה שבאדישותם ועיוותם נתנו לשני הצדדים להגיע למצב הזה. בו אלה מרגישים כי ההרתעה חלשה והמסרים מגומגמים (מתנצלים כבר אמרנו?) והם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם ונשקם ומכוניתם באין מפריע, ואלה שמרגישים כי ביטחונם היה להפקרות גמורה וחייהם הפכו למשחקים של ניסוי, טעייה והכלה - מין גלדיאטור או רולטה רוסית בידי ובעיני מנהיגינו.

אז סליחה על חוסר הרגישות, אך דוואבשה יש אחת (ועניינה טרם פוענח), ושלהבת פס, הנקין, ליטמן, חטואל, פוגל, שבו, גביש, אדל ביטון, חיה ברון, שלמה נתיב, יונתן פלמר, ואשר חסנו...יש יותר מדי.

ו"הטרור" היהודי, שצמח לפתע ורחוק הוא מלהכות שורשים, עומד בפני טרור הנטוע חזק, הרבה לפני דוואבשה ונראה שגם הרבה אחריו.

מלחמה היא דבר קשה, ולרוב לא רצוי. אך כאשר נמנעים ממנה כשהיא כוכ נצרכת והכרחית, הדבר מביא להחרפה והחמרה ומכניס יותר ויותר חפים מפשע אל תוך קו האש. ישנו תעתוע במחשבה שאם נספוג ונשתוק, ונגיב רק כשכבר אין ברירה זה הופך אותנו כאילו לבוגרים יותר, ואחראים יותר, ויש בכך שקר שעליו אנו משלמים מחיר כבד.

החלפת ההתקפה בהגנה, נותנת לטרור חממה לגדילה, האומרת בשתיקה שכל עוד הדברים לא זולגים יתר על המידה הם מתקבלים.

והדברים הם פשוטים, איני חפץ שיגנו עליי מפני הטרור, אני חפץ שלא יהיה טרור!

(וראו כמה גיחוך המשפט הזה מעלה, שהרי מי חושב שבאמת אפשר להפסיק את הטרור? הרגילו אותנו לחיות או בעצם למות איתו).

אך אם כבר רגילים אנו לעיוות, אני שואל את עצמי בתוך העיוות - בשאלת הטרור הערבי והיהודי, שבשניהם ברור לי, הם תוצאה של הפקרות - לאן האצבע והמשאבים צריכים להיות מופנים? לטרור הערבי שיזם ויוזם הכול , או ל"טרור" היהודי שמגיב ומתגונן בתסכול וחוסר אונים?

ואולי זו לא שאלת טרור, אלא שאלת מדיניות,

האם לנצח נגן ונספוג או שנתקוף ונאמר די?

אנחנו לא עם רוצח.

אין בנו טרור.

אנחנו עם המבקש לחיות..

ולשמור על המעט שיש לו.

די לצביעות.

די לטרור.