שוברים שתיקה צודקים

על פי קריטריונים של מוסר יהודי ובינלאומי, צבא המקריב חיי חייליו לשווא, הוא ממש בלתי מוסרי

מנחם רהט , י"ב בטבת תשע"ו

מנחם רהט
מנחם רהט
צילום: עצמי

השתולים של 'שוברים שתיקה', צודקים. ועוד איך. צה"ל הוא באמת צבא לא מוסרי. מאה אחוז צודקים. לא מוסרי ברָמוֹת. הכי לא מוסרי שיש.

לא, לא סיפורי הזוועה השיקריים ועלילות הדם ששתולי שוברים שתיקה מפיצים בעולם, הם שהופכים את צה"ל לצבא לא מוסרי. חלילה. אי אפשר לבנות על שקרים, סילופים, חצאי אמיתות, וכיפופי האמת מבית היוצר של מלשיני אירגוני השינאה, נתמכי הקרן להכחדת ישראל, ומשת"פי אירגון BDS, שמטרתו חיסול מדינת ישראל. עלילות הדם של שוברים שתיקה, הן לא יותר מתלונות של 'אווירה', כפי שהגדיר זאת פרופ' אסא כשר. תלונות שכל-כולן גודש אנונימיות ואפס פרטים מזהים. ואלו שהיו בהן אי אלו פרטים מזהים, נבדקו והתבררו כשקר גס.    

אפילו עוכר ישראל, הגולדסטון הזה, שנפל בפח הכזבים שטמנו לו יצרני העדויות המפוברקות מבית מדרשה של הקרן להכחדת ישראל, הבין שהשתולים האכילו אותו קש וגבבא, וחזר בו מן הדו"ח השערורייתי הראשוני, שהיתחרה בגוזמאותיו של הברון מינכהאוזן.   

2. אבל יש עדויות מוצקות לאישוש ההאשמה החמורה, שצה"ל הוא הכי בלתי מוסרי בעולם, בהיותו הצבא היחיד בתבל, שמתיר את דם חייליו.

קבלו סיפור: סרן (מיל') דור מטות סיפר למעריב, כי לילה לפני הכניסה הקרקעית לעזה, הופיע בפני הכוח קצין שב"כ, שטען כי באזור שאליו אמור הכוח להגיע כדי 'לנטרל' חוליות מחבלים רצחניות, מצויה אוכלוסייה אזרחית. הפקודה שונתה מיד: הכניסה נדחית ביום אחד. ההשהיה המיותרת העניקה לחמאס זמן התארגנות חיוני. למחרת נכנסו חיילינו ללוע הארי וספגו חמישה הרוגים. היה ברור שזה מה שיקרה. אבל דמם היה זול מדמו של האוייב.

צבא מוסרי? צבא בלתי מוסרי בעליל, שסולם הערכים שלו כולל ניוון מוסרי ואטימות לחיי חייליו.  

מקרה אחר: לוחמים רואיינו בערוץ 2 וסיפרו, כי שיוועו בשטח שטוף אש לסיוע אווירי. המטוסים אכן יצאו למשימה, אבל לא ירו. הטייסים דיווחו שהבחינו בשטח במספר אזרחים (שיתכן מאוד שהיו מחבלים שהתחפשו לאזרחים). הסוף היה מר: חיילים נפלו לשווא, רק מחמת הגשת הלחי השניה לאוייב.

ח"כ יואב קיש, לשעבר טייס מילואים בחיל האוויר, מאשר כי זה הנוהג: "ביום השלישי ללחימה בצוק איתן אני במילואים, בכוננות להזנקה לאוויר. לאחר כמה שעות אני נשלח למשימת תקיפה בעזה. מקפיד על כל הנדרש בשביל שהפצצות יפגעו בדיוק במטרה, ללא טעות. מתקרבים ליעד, ואז שומע בקשר: 'תמתינו, אין אישור לתקוף'. אני שואל: 'מה הסיבה?', והתשובה: 'המטרה אינה נקייה', והמשמעות היא, שיש חשש לפגיעה בבלתי מעורבים, ולכן עוצרים את התקיפה. לאחר המתנה ארוכה ושוחקת, לקראת גמר הדלק, חוזרים לנחיתה, עם כל הפצצות על המטוס". מי יודע כמה חיילים נהרגו לשווא על מזבח מוסריות מזוייפת זו של העדפת חיי האוייב? זה באמת מה שמצווה המוסר היהודי -  להקריב חיילים על מזבח 'טוהר' הנשק ו'קדושת' חיי האוייב? להוזיל את דם חיילינו ולייקר את דמם של הקמים עלינו להכחידנו?    

או סיפורו המצמרר של עוזי מנדלוביץ הי"ד, שנפל עם עוד 12 מחבריו בשכונת סג'היה ב-20 ביולי 2014. באותו יום התנהל מבצע לאיתור מינהרות תופת בשכונה העויינת. אך כדי למנוע פגיעה באזרחים בכל מחיר, הוכנסו הכוחות במהלך איטי, והכל כדי שלא לפגוע באזרחים (להגיד שתושבי סג'היה הם אזרחים תמימים, זה כמו לומר, למשל, שהנאצים ימ"ש היו כאלה). אומר האב השכול עופר מנדלוביץ, בנימה של השלמה עם גורלו: "סריקה באש חיה וגילוח מסיבי של השכונה בסגנון פוטין, טרם כניסת הלוחמים, היו מותירים את בננו עוזי בחיים. אבל הקו שמנחה את צה"ל בפעולה היה, הווה ויהיה טוהר הנשק ומניעת פגיעה בחפים מפשע, גם אם יש צורך לסכן חיי לוחמים".

ירון רוזנטל, לוחם יחידה מובחרת, מספר על אירוע עם מאפיינים דומים, שמזכיר כי הנכות הנפשית הזו, לופתת את זרועותיו הכבולות של צה"ל, מימים ימימה. "אוקטובר 1998, דרום לבנון, למעלה מ-50 קילומטר מהגבול של ישראל ולבנון. מארב של 72 שעות, בנסיון להרוג תצפיתנים של חיזבאללה, שמתחזים לרועי צאן ומכוונים את המרגמות של החיזבאללה לעבר כוחותינו... אחרי ימים לא קלים בשטח, מזהים רועה עם מכנסי צבא, משקפת, שהולך רחוק מהעדר. אבל לא יורים בו. חוזרים לאותו מקום כעבור 3 חודשים, וחוטפים 3 הרוגים ממחבלים שחיכו לנו. הם העריכו נכון שנחזור לאותו מקום. אם היינו הורגים את התצפיתן במבצע הראשון, כי אז איתן, דוד ולירז, היו עדיין איתנו".

מסקנה: חיי אזרחי האוייב קודמים. ועוד קוראים לזה מוסר. בדיחה עצובה. כך שבסך הכל צודקים השתולים. רק שהם לא מספרים את הסיפור הנכון.

3. סיפורי טהרנות אלה ואחרים, מעידים על ניוון מוסרי, על כסל ואוון, על טעות חמורה בניווט לעבר היעד ששמו 'מוסר לחימה'. ממתי הצלת חיי אזרחי אוייב על חשבון אובדן חייהם של חיילי צה"ל, מעידה על מוסר לחימה? ממתי הימנעות מחיסול אווירי של מיפקדת מחבלים, רק משום שזו שוּכנה בתוך שכונה אזרחית, נחשבת 'טוהר הנשק'? ממתי הארכת משך הלחימה והגדלת שיעור אבידותינו, הן מעשה מוסרי?

צבא מוסרי, על פי ההגדרה המקובלת ביהדות, וגם בעולם כולו, הוא זה החותר לניצחון מהיר; למיזעור הפגיעה באזרחי המדינה ובחייליה, גם לטווח הרחוק, ע"י חיסול פוטנציאל הלחימה של האוייב. ואילו צבא בלתי מוסרי, בהגדרה, הוא זה שנשתבשה מערכת הניווט שלו והוא נכון להקריב את חייליו ואזרחיו על מזבח חיי האוייב.  

המוסר המזוייף הזה הורג אותנו. כך ששוברים שתיקה בעצם צודקים: צה"ל הוא באמת הכי לא מוסרי בעולם.