על עצורי דומא ועל רווקות 

אוריאל וינברגר , י"ג בטבת תשע"ו

אוריאל וינברגר
אוריאל וינברגר
צילום: עצמי

יש כמה הרגלים שיש לרבים מאיתנו בתקופה שבה אנו חיים. חלקם מקדמים אותנו יותר וחלק גדול מהם ממש לא משרתים אותנו. כניסה לאתרי חדשות והאזנה למהדורת החדשות הם הרגלים שגורמים למודעות שלנו להתמקד בסוג מסוים של התרחשויות.

בדרך כלל עורכי החדשות לא יביאו לנו ידיעות וחדשות על כמות הילדים הבריאים שנולדו היום ברוך ד' בבתי החולים. בד"כ גם לא יספרו לנו על מאות ואלפי החתונות המאושרות שיש מדי יום (40 אלף חתונות בשנה בממוצע)

הם גם לא יספרו לנו על כל המחוות המרגשות של בעלים לנשותיהם ועל תשומת הלב החיובית, הפרגון ההדדי והתמיכה שלהם זוכים זוגות רבים שמשקיעים בזוגיות שלהם. לעומת זאת מהדורת החדשות תהיה מלאה כמעט תמיד בכל ההתרחשויות שיש להם רייטינג, שנוצר מהתרחשויות ממש לא עדינות. (בלשון המעטה) מאות אלפי אמהות מאכילות את ילדיהן במסירות מדי יום, אבל מהדורת החדשות תתמקד דווקא באותה אמא חולנית שלצערנו כנראה הרעיבה את ילדיה. מאות ואלפי רבנים ואנשי ציבור מוסרים את נפשם יומם ולילה למען הציבור שאותו הם משרתים, אבל החדשות יעסקו באותם שניצלו, מעלו, הטרידו וכו'. אלפי בחורים צעירים ימסרו את נפשם למען המדינה, העם והארץ- והחדשות יעסקו באותם שעברו על החוק או אולי עברו על החוק.  והרשימה עוד ארוכה ארוכה.

אני לא יודע אם עשו ומה עשו הנערים שנעצרו, אני מרגיש בכאב רב שהמיקוד בפרשיה הזו שינה את סדר היום הציבורי, ואיני יודע לומר אם זה בכוונת מכוון או במקרה קרה. 
לצערנו אנו יודעים שיש נערים רבים בגילאים שדומים לבחורים הללו שעוסקים בנושאים אחרים לגמרי.

הרבה מאד נערים לעולם לא יהיו חלק מנוער הגבעות לא רק בגלל נאמנות רבה למדינה אלא בגלל שהם כל כך עסוקים בעצמם, בצרכיהם האישיים, וברצונות (שלפעמים יכולים להיות מאד נכונים ומבורכים)  אישיים פרטיים.

כאן מדובר על ציבור שלם (שאינני מכיר כמעט בכלל, וגם אינני יודע את גודלו) של נערים ובוגרים שמוסרים את נפשם למען העם והארץ לתפיסתם, בהבנה שלהם כנערים את דברי המחנכים שלהם. וחלקם כנראה גם לא ממש שואלים את מחנכיהם בנושאים מסוימים.

למען הגילוי הנאות, אני מוכרח לומר שאופן החינוך שהוריי חינכו אותי, והתורה שקיבלתי רבותיי בבית המדרש  - הובילו אותי לגישה אחרת לגמרי ובנושאים רבים אני ממש חולק על "נוער הגבעות" מכל וכל, ולא רק בהקשר של הנאמנות למדינה ולשמירת חוקיה וכו'. 

אבל השאלה החשובה כאן היא במה אנו מתמקדים? איני יודע אם אכן בוצע רצח נוראי על ידי יהודים, ואיני יודע אם אכן יהודי ביצע אותו והאם הוא אחד מהעצורים או אחד מקרוביהם האם אנו מתמקדים ברצונות הטובים של נערים אלה או נתפסים לאותם נפילות שכמובן אינן מוצדקות. 

ההכרזה על "טרור יהודי" לפני שיש ראיה אחת קבילה בוודאות בבית משפט, (שלא לדבר על כך שלמיטב ידיעתי אין ולא תהיה אף ראייה שקבילה בבית דין של תורה...) היא פוקוס מאד מסוים שבהחלט שווה לשאול את השאלה האם הוא הדבר היחיד שנכון להתמקד בו... 

וכאן אני רוצה להתחבר לנושא של הרווקות המאוחרת שבו אני ממוקד ביום יום. יש כאן הזמנה להבחין במה שאנחנו עושים לעצמנו, במקרה הזה ובכלל. 

לאן הפוקוס שלנו הולך?

לכל אחד מאיתנו יש צורת התבוננות. על העולם, על עצמנו, על מי שאנו פוגשים וכו'.

לפעמים באופן מודע וברוב הפעמים באופן לא מודע, יש לנו התבוננות מסוימת שמושפעת מגורמים רבים שאיתם אנו באים במגע. 
וכאן שווה להבחין- האם אני גם כן שותף לאווירה הזו שמתמקדת בארועים המסעירים מלאי רייטינג ולא ממוקדת בטוב וביושר ובעדינות שיש באנשים?

האם אני מאותם שמאפשרים לעצמם לראות את הטוב שיש בתוכי ובסובבים אותי? אם המיקוד שלנו יהיה ב"נשמה הטהורה שנתת בי", בכך ש"אלוקים עשה את האדם ישר", ברצונות הטובים שבנו וסובבים אותנו ובמחשבות הטהורות שיש לנו, כנראה שתהיה לנו תחושה אחרת ביום יום.

כמעט לכל אחד מאיתנו יש תחומים בחיים שבהם 'הולך' לנו יותר ויש תחומים שבהם 'הולך' לנו פחות . שאלת הפוקוס היא השאלה החשובה כאן מאד. 

ממוקדים בהצלחות או לא? 
אחד הדברים שהבחנתי הוא שלעיתים אנו מתחילים את היום בהתמקדות ב'כל מה שלא' (לא הצלחנו, לא הספקנו, לא הולך לנו וכו')- במצב כזה כנראה שנתחיל את היום באווירה פחות חיובית, שתגלגל את היום שלנו למקומות פחות חיוביים. 

לעומת זאת, כמה נפלא הוא הדין לפתוח את היום ב"מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך". ההודאה לד' על הנשמה שד' החזיר לנו מזכירה לנו על הבוקר את הנשמה שיש בנו. מיקוד זה גורם למיקוד בטוב שיש בנו ומסביב לנו, ויש הרבה טוב. ומגלגל אותנו לפקוס חיובי וטוב. כמעט לכל אחד מאיתנו יש אנשים שסובבים אותו שאוהבים, ומעריכים ושמחים בו. אנו  יכולים להתמקד בכל האנשים הללו, ואנו יכולים להתמקד בכל האנשים שיש אנרגיות אחרות בקשר איתם.

בשלב ההצעה, במקרים רבים יש את המשפט או המשפטים הראשונים שאומרים ואז מגיע "אבל... " . לדוגמה "הוא בחור מקסים מדהים ואשתו תהיה מאושרת אבל הוא גרוש שלא באשמתו וגם נשאר עם ילדה מהגרושין", "היא בחורה מאד נעימה וחיננית אבל היא קצת מלאה" ... האם הפוקוס נמצא על כל מה שטוב באחר? על התכונות הטובות והחיוביות שיש בו ? או שאנו אוטומטית ממוקדים ב"אבל"

ב. במהלך הפגישות- אנו נותנים לעצמנו להינות מטוב והחיובי והישר שיש באדם שאיתנו או שתשומת הלב שלנו מכוונת לכל מה שחסר וכל מה שלא נמצא כאן מתוך מה שחיפשנו?

ג. בעזרת ד' כשהקשר מתקדם, וגם לאחר מכן אחרי החתונה, אנו ממוקדים בכל הטוב שהאחר רוצה להרעיף עלינו ולהעניק לנו, או שאנו בלי לשים לב ממוקדים בהתנהגות שהתפרשה בתוכנו כפוגעת, ולפעמים נבעה מחוסר תשומת לב, ולא באמת ממקום של חוסר אכפתיות.

לסיכום : החיים הם משחק של מיקוד... בוא נבחר להתמקד במה שמקדם ומצמיח אותנו... בוא נתמקד ביופי והטוב שיש בתוכנו ואצל חברינו ואחינו . וכך נבחין לפתע שיש המון טוב ממנו, ורק לא ראינו אותו קודם..

ד' הטוב ירחם על עמו ישראל ויאיר עיננו לראות עין בעין בשוב ד' לציון ברחמים רבים